“…בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת; אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.” משנה זו במסכת סוטה, שנפסקה להלכה, משאירה לכאורה את המצווה “נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח” כחומר לדרשות של “שבע ברכות” במקרה הפחות טוב, או כקו מנחה לבניית זוגיות מוצלחת, במקרה היותר טוב. בדורנו, דור “אתחלתא דגאולה” וימות המשיח, מלחמותינו הן מצווה גדולה, המחייבת חיוב גמור, שמקוּים באהבה על ידי כל “החיל אשר נגע אלוקים בליבם”.
קצת מפתיע שהביטוי “ייצא חתן מחדרו וכלה מחופתה” מגיע מהנביא יואל, בהקשר פחות “הֵרואי” מאשר מלחמה: “וַה’ נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ, כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ, כִּי גָדוֹל יוֹם ה’ וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ? וְגַם עַתָּה נְאֻם ה’, שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אֱלֹוקיכֶם, כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְנִחָם עַל הָרָעָה. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם, וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה, מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה’ אֱלֹוקֵיכֶם”.
מדובר כמובן במכת הארבה הנוראה שפקדה את ארץ ישראל בימי יואל הנביא. הנביא אמנם מתאר את מכת הארבה כפשיטת צבא אדיר ואימתני, אך לישראל אין דרך להילחם בו כלל, אלא לשוב בתשובה שלמה ולזעוק לשמים. פרק זה כידוע, הוא חלק מהפטרת שבת שובה, לחלק מהמנהגים. וכהמשך לקריאה לתשובה, ממשיך הנביא: “תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם, קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם. יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה’ וְיֹאמְרוּ: חוּסָה ה’ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם! לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹקֵיהֶם? וַיְקַנֵּא ה’ לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ…”
שימו לב: למה יוצאים חתן מחדרו וכלה מחופתה? האם הדבר נחוץ כדי “להשלים מניין”? כדי “לשאת בנטל”? לא! הרי כאן יוצאים גם עוללים ויונקים, שלא רק שאינם “תורמים” לכינוס, הם כלל לא אשמים במאומה, שיצטרכו לשוב עליו בתשובה! ברור שיציאתם של יוצאי הדופן הללו היא לשם דבר אחד בלבד: לשבור את הלב.
כשתינוקות וזקנים יוצאים ובוכים, זה שובר. כשזוג צעיר שרק נישא הופך שמחתו למספד לעיני כל – זה קורע לב. כשהכוהנים באמצע עבודתם פוסקים ובוכים במר ליבם, זה משבר חומות הלב – ואז גם שערי שמים נפתחים.
כאשר חתן וכלה בשנתם הראשונה הופכים ל”זוג מגויס” – האם הם כבר לא “נקיים לביתם”? או שמא נתפלפל ונאמר: ‘מצוות “נקי יהיה לביתו” נדחית מפני מצוות “עזרת ישראל מיד צר” ומלחמת מצווה’?! לא ולא! אדרבא, דווקא זוגות כאלו מזהירים ככוכבים בקרב כלל ישראל, וכשם שבתענית ציבור יציאתם באה כדי “לשבור את הלב בתשובה”, ולא רק כדי “להשתתף בצרת הציבור”, כך כאן יציאתם אינה רק כי “צריך למלא את השורות בכל מי שיכול לאחוז בנשק”, אלא כי נשמות גיבורות כאלו מזקקות, מנקות ומבהיקות את כלל ישראל, מחזקות את ליבם של ישראל ומזכירות לנו מי אנחנו ועל מה אנו לוחמים – על יחוד השם הגדול והנורא.
לא רק שהם “נקיים לביתם”, הם עוד “מנקים” את כל בית ישראל וצבאותיו, ואת שם שמים עצמו, כביכול. ואם נזכור כי מידה טובה מרובה ממידת פורענות לאין ערוך, נבין עוד משהו: שברון הלב בתענית קורע את רוע הגזרה שבאה מפני החטאים. ואם כך – האם קיום המצווה של מלחמותינו שהוא ודאי רצון ה’ יתברך ומשמח אותו, לא ישיג ויביא ישועה ושמחת עולם? ודאי וודאי שכן! ויתקיימו בנו מהרה דברי הנביא שם:
“וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה’ אֱלֹוקֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא, וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי ה’ אֱלֹוקֵיכֶם וְאֵין עוֹד, וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם”.
amirduman@gmail.com
