הכול בסדר, זו לא טעות הקלדה בכותרת, וגם לא (רק) כדי “למשוך את העין”☺. פשוט חכו עד הסוף…
בפרשת עדים זוממים חוזרת התורה על הכלל הידוע לנו כבר מפרשיות הנזיקין שב”משפטים” ו”אמור”: “עין תחת עין”. הפעם נוסף חידוש גדול – “עד זומם חידוש הוא”. החידוש היסודי הוא עצם הדין, שגם כאשר עדי השקר לא פגעו באדם בעצמם אלא רק ביקשו לגרום לו היזק או עונש – הם יקבלו את העונש שניסו לחייב את הנתבע: “וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב, וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ… וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ! נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן, שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל.” הניסיון הציני להשתמש ב”טחנות הצדק” עצמן כדי לפגוע ולהזיק – מחייב תגובה חריפה ביותר.
השינוי היחיד בניסוח שנראה קצת לא משמעותי, הוא השמטת המילה ‘תחת’ – “עין בעין, שן בשן” במקום “עין תחת עין” וכו’. אפשר להניח ש’תחת עין’ משמעו ‘תמורת’, כלומר במקום העין שנפגעה ממש, מה שמתאים למקרי נזיקין בפועל. לעומת זאת אצלנו מדובר בכוונה לפגוע שנבלמה בעוד מועד ולא יצאה לפועל, על כן הביטוי ‘עין בעין’ הוא מרוכך יותר מצד אחד, אך מחמיר יותר מצד שני – למרות שלא נפגעה העין, השקרן ישלם בעינו (וחז”ל למדו שישלם דמי עינו).
חז”ל לימדו שבדיני נפשות “כאשר זמם – ולא כאשר עשה” – עדי שקר שהרגו בעדותם ורק לאחר מכן נמצא ששיקרו – לא הורגים אותם. ואנו משתוממים: הייתכן? היכן הצדק?! בעל “ספר החינוך” על מצוות משפט עדים זוממים, מחדש חידוש פנימי ועמוק: “אבל בדיני נפשות אינו כן, שאם נהרג אחד על פיהם והוזמו אחר כן – אינם נהרגים, שכן באה הקבלה: ‘לא הרגו – נהרגין, הרגו – אינם נהרגין’. ויש לומר קצת טעם לדבר, כי אלוקים ניצב בעדת הדיינין, ולולי שנתחייב הנידון במעשיו הרעים, לא נגמר עליו מעשה המשפט, אבל ודאי ראוי היה לכך, וגילגלו עליו דינו מן השמים על ידי רשע זה, ועל כיוצא בזה נאמר ‘וגם רשע ליום רעה’. ואחר שנתגלה הדבר לעינינו, כי זה האיש בן מוות היה, לא רצתה התורה שנהרוג העדים עליו.”
הכול מתחיל מן הוודאות ש”אלוקים ניצב בעדת אל”, ויש ‘בעל הבית’ למציאות, שאחריותו פרושה על הכול. עלינו לעשות הכול כדי לדון משפט לאמיתו. אך אם למרות כל המאמצים קרתה תקלה איומה – גם אם לעינינו הדברים נראים הפוכים ומעוותים, שקריים ובלתי צודקים בעליל – עלינו לקבל בענווה ש”אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”. ואת מחשבותיו של הבורא, “נורא עלילה על בני אדם” – אין עינינו יכולות לראות. ולגבי הקב”ה לעולם אין כאן טעות או עיוות הדין, חלילה.
ועוד “עין בעין” אחד אחרון
והפלא ופלא, בהפטרת השבת מופיע הסוד הזה בתור סוד הנחמה והגאולה. הנביא וכל עם ישראל איתו תמהים, כיצד “נמכרנו חינם” וגלינו מארצנו באופן כה חסר טעם והיגיון? ועונה: “לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי, לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר – הִנֵּנִי!” – דווקא “ביום ההוא”, כאשר התמיהה והכאב זועקים לשמים, מתגלה מי עומד מאחורי הדברים הקשים העוברים עלינו. דווקא אז יכולה לבוא הבשורה: “מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן: מָלַךְ אֱלֹוקָיִךְ! קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה’ צִיּוֹן”. עין בעין?! כן, כמו במשפט העדים הזוממים יש לבטוח בריבון העולמים, המלך המשפט, האל הנאמן, שיביא הכול לתיקונו. נביאינו מרגילים אותנו שלא להסתפק במראה עינינו, ולתת אמון ב”עין ה’ אל יראיו המיחלים לחסדו”. בזכות זאת נזכה לראות בעינינו גם מה שלא פיללנו לראות בעיני בשר: “פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִים, כִּי נִיחַם ה’ עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָי͏ִם. חָשַׂף ה’ אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם, וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹוקֵינוּ!”
amirduman@gmail.com
