ידוע הסיפור על “תלמוד תורה” ירושלמי מפורסם, שבו התחילה מריבה בין שני ילדים מתוקים בהפסקה בחצר. האחד כל כך הרגיז את חברו, כנראה, עד שזה עמד עליו וקיללו קללה נמרצת: “שתאכל תפוח – ותשכח לברך עליו!”…
הפרשה פותחת בברכה וקללה, שמלוות אותנו גם בהמשך הפרשיות הבאות בספר דברים. ישנו דיון הלכתי מרתק לגבי ברכה וקללה, במצב מיוחד שמתואר בגמרא כך: “רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חיטין, טחנה לשה ואפאה, והפריש ממנה חלה. כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ! ועל זה נאמר: “ובוצע ברך – ניאץ ה'”.
הרמב”ם פסק שבכל אכילה אסורה, אפילו בשוגג, אין מברכים: “כָּל הָאוֹכֵל דָּבָר הָאָסוּר, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁאָכַל טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלוּ תְּרוּמוֹתָיו אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן – אֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אוֹ שָׁתָה יֵין נֶסֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ”. והראב”ד חלק: “ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו – הואיל ונהנו?”
הכסף משנה דייק שתמיהת הגמרא: “כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ” – משמעה: “כיצד אפשר שיברך? והלא אם היה מברך אינו אלא מנאץ! הילכך לא יברך”. כלומר, ברכה שכזו אינה אלא חוצפה, ועדיף לו שלא יוסיף עוד עבירה על האיסור שכבר עשה.
האחרונים עוד העמיקו להבדיל בין ברכת המצוות (על הפרשת חלה מהעיסה הגזולה) לברכת הנהנין על הפת עצמה, ובין מאכל כשר שנעשה בו איסור גזל, לבין מאכל שאסור באכילה – וכל הרוצה לשמח נפשו בדברי תורה ימשיך ויעיין.
המשותף לדיון ההלכתי ולסיפור החביב שבו פתחנו, הוא שבשני המקרים “חיוב הברכה” עלול להפוך לקללה: הגוזל יצר “פייק-מציאות” – מציאות כוזבת של “חיוב ברכה”, שכביכול מתעלם מהרקע העצוב וההקשר הבעייתי של הסיטואציה, ומנסה “להלבין” את האירוע בשאלת תם הלכתית: ‘מה לברך?’ קצת מזכיר את “צייד בפיו” של עשו, ששואל את אביו: “כיצד מעשרין את התבן ואת המלח?” וגונב את לבבו בצדקנות מעושה.
ואילו בסיפור על הילדים, חיוב הברכה מהווה “מנוף” ונקודת לחץ שבה משתמש הילד ה”מקלל” כדי להפחיד את רעהו. ואם נשאל את עצמנו: מה גרוע יותר, לשכוח לברך על תפוח, או לברך ברכה ראויה על תפוח בלתי-ראוי (גזול)? נוכל להשיב שאולי ברכה על הגזל איננה ברכה אלא “קללה” וניאוץ כלפי שמיא, חלילה, אולם האיחול “שתשכח לברך!” לחבר, הוא ניצול של חולשה וחשש פנימיים של לב יהודי ירא שמים, שמפחד להיכשל בדבר עבירה, וזו כבר בעיה שבין אדם לחברו.
הילדים הם כמובן תמימים וחמודים ורק מגיבים מתוך רגש, אבל המנגנון השלילי הזה מתקיים ביתר שאת אצל מבוגרים, אם לא מטפלים בו באופן נחרץ. לדוגמא: מי לא נתקל בשלל הצעות מחילה/כפרה/תיקוני/פדיוני נפש, שמוצעים לכל מבקש מרפא לנפשו, מעל כל עלון/מסרון/מדיה, אם רק תתקשר למוקד הישועות/נחמות/כפרות/זיווגים, ותשאיר פרטים ומספר כרטיס אשראי? ומה מבטיחים בתמורה? וכי זוהי “ברכה”? אולי להפך? לשימוש במושגים ‘כשרים למהדרין’ בהקשר שכולו תופעה שלילית ופייק – מציאות יש כינוי אחר: “ניצול ציני”. ברכה ותיקון לא קונים בתשלומים לצד ג’…
ברכה, אמרו רבותינו, היא מלשון “הברכה”: ריבוי של צמח והצמחתו מחדש, על ידי הכפפת ענף לתוך האדמה. זה דורש השקעה וסבלנות, אך לבסוף כוחות החיים שבצמח עצמו מאפשרים לו לפרוץ מתוכו ולהביא ברכה חדשה לעולם.
לעומת זאת, קללה היא מלשון קולא, קלות ראש. זוהי לקיחת עניין חשוב ונכבד, ופגיעה בו, במטרה “להקליל” אותו, להופכו לדבר של מה בכך, ולמעט בכבודו ובחשיבותו. כאשר הדבר נעשה תוך ניצול נקודות חולשה פנימית של יראת שמים – זו חוצפה ועבירה קשה וכפולה, בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו. לדוגמא: לומר לבעל תשובה “זכור מעשיך הראשונים!” במטרה להשפילו.
בואו נבחר בחיים, בברכה, בהצמחת ובהגדלת עצמנו, עמנו וסביבתנו.
