ליהי ודן נשואים 14 שנים ויש להם ארבעה ילדים. עקב חיי שיגרה שוחקת הם חוו ריחוק והסתגרות שנכנסה לחיים אט אט, עד שממש הרגישו מתח באוויר. דן דיבר עם אשתו רק על מטלות הבית והעבודה. לליהי הייתה תחושה שהוא מתרחק ממנה. היא הרגישה בדידות, הסתגרה וציפתה שהוא יהיה זה שיפנה ויתייחס אליה.
אחרי כמה שבועות של ריחוק רגשי, הוא אכן פנה לליהי ואמר לה: “אני לא יודע מה קורה בינינו ואני מציע שנלך לייעוץ”. ליהי שמחה על ההצעה הזאת והם הגיעו אלי. בתחילת הפגישה, שניהם שתקו, אבל האוויר היה רווי מתח. היא פרצה בבכי מול דן ואמרה: “אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. אני מרגישה שאנחנו לא חיים יחד. אנחנו פשוט מתפקדים על אוטומט. אתה כבר לא דן של פעם…” ואז הפנתה את מבטה אלי ואמרה בכאב: “אני מרגישה כל כך בודדה בתוך הזוגיות הזאת.”
דן שתק ונראה חסר אונים. השתיקה שלו גרמה לה לומר לי: “אני לא יודעת אם הוא רוצה אותי. אני אוהבת אותו. איך מחזירים את האהבה בינינו?”
שאלתי את דן: “מה אתה אומר?” הוא הגיב במשיכת כתף ואחר אמר: “אני באמת לא יודע איך הגענו למצב הזה. גם אני מרגיש ששכחנו מהקשר הרגשי שלנו. חשוב לי שתדעי שאני רוצה ואוהב אותך. עובדה שאני מרגיש אחריות לבית ואני ממלא משימות רבות בבית ועם הילדים…”
שניהם היו עסוקים כל כך בפרנסה ובמטלות הבית, כך שדעתם לא הייתה נתונה למערכת היחסים הזוגית. כשהזוגיות היא העיקר וכל תשומת הלב מופנית אליה, כל שאר המטלות, מתבצעות תוך כדי היחס והביטויים הרגשיים בין בני הזוג. היה צורך להחזיר אותם לעיקר – לקשר הזוגי.
התחלנו בתהליך של גילוי זוגי מחודש. בפגישות הראשונות עבדנו על זיהוי הדפוסים שהובילו למרחק הזה. הם גילו שהזוגיות נעשתה מובנת מאליה ואין צורך להשקיע בה. הם גילו עוד שהיו אירועים משפחתיים שעיקר תשומת הלב הופנתה להתארגנות לאירועים וששניהם “שירתו” את הצרכים של כולם ושכחו להתייחס לעצמם.
בפגישה הם למדו כיצד לתכנן זמן זוגי. כל שבוע, היו צריכים להקדיש לפחות שעה שבה הם יחד. בלי ילדים, בלי עבודה ובלי הסחות דעת. זה יכול היה להיות טיול, ערב בבית קפה, או שיחה פתוחה בבית.
הצגנו סיטואציות שונות שיש בהם עומס ולחץ וכיצד אפשר תוך כדי הסיטואציות הללו, לראות, להתייחס, להודות, להעריך ולהתרגש זמ”ז. כמו במצבים של מריבות הילדים, מצב בריאותי של אחד מבני המשפחה, הכנות לאירוע כמו בר מצווה, חתונה, העברת דירה וכו’.
תשומת הלב בכל מצב שנתונה לקשר הזוגי, נתנה לבני הזוג תחושת ביטחון, יציבות, ומתוך כך גם מוטיבציה למשחקיות בבית ולבילויים זוגיים מחוץ לבית. כפועל יוצא, האווירה המשפחתית השתנתה. נעשתה קלילה ושמחה, כשהילדים מרגישים את יציבות ואהבת הוריהם. הם סיפרו לי שלפני השינוי הילדים היו יוצרים פרובוקציות, כדי לקבל תשומת לב והיום, הם רגועים יותר.
הם יצרו שיגרה מרעננת, חיה ונושמת את היחס המכבד שנוצר בבית, לא רק בין בני הזוג, אלא גם כלפי הילדים והילדים כלפי הוריהם.
השגרה העמוסה ושכחת הזוגיות, היו “קרש הקפיצה” שלהם, למקום טוב, איכותי, שמח ועמוק יותר. הם הצליחו להבין שלא מדובר רק באהבה רומנטית, כפי שחשבו בתחילת הנישואין שחולפת עם הזמן. מדובר בזוגיות שדורשת עבודה, זמן ומחויבות, כך שהתוצאה הייתה אהבה עמוקה יותר.
הסוד ליחד זוגי, לא נמצא בחוסר תשומת לב לזוגיות ולא בבריחה מהקשיים, אלא בנכונות להתמודד יחד עם הקשיים ולראות את הזוגיות, כמקור לעוצמה ואנרגיה לכל שאר מטלות החיים. כל קושי זוגי הוא הזדמנות לחיבור עמוק יותר. עם כלים נכונים, תקשורת כנה וזמן איכות משותף, יכול כל זוג למצוא את הדרך לחיות יחד באהבה, בשותפות ובכבוד.