“אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין… וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים”.
מכל הימים בלוח השנה מצאו להן בנות ירושלים את היום הכי שמח בשנה – להיות בו חולות? ואם כבר הן חולות, למה לא להישאר בבית ולנוח? אלא כמובן, הפירוש המקובל הוא ש’חולות’ משמעותו: מחוללות. יפה מאוד, אבל מה פירוש ‘מחוללות’ בעצם? לכאורה, שוב, מקובל שהכוונה היא: ‘רוקדות’. ובכן, יש מקום לשאול מדוע לא כתבה המשנה בצורה ברורה יותר: רוקדות, מחוללות? למה נוסח עמום ורב משמעי?
רבן שמעון בן גמליאל עצמו, בהמשך דבריו במשנה, מביא מקור למנהג: “וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ”. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה; וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן”. ופירש הר”ן: “צאינה וראינה בנות ציון – משמע שיוצאות וחולות.” כלומר שלמה המלך בשיר השירים מעיד על המנהג הקדום, שהחל בימי השופטים בכרמי שילה, והמשיך לכרמי ירושלים בבניינה. וכבר אמרו חז”ל שכל “המלך שלמה” בשיר השירים הוא קודש, כלומר כינוי לקב”ה, “מלך שהשלום שלו”.
אם כן ברור לחז”ל שכאשר שלמה המלך מעודד את בנות ירושלים “לצאת ולראות” הכוונה היא “לחזות בזיו השכינה” המתנוצץ בט”ו באב וביום הכיפורים. אך מהיכן מגיע המחול?
פירוש הדברים הוא כך: המחול הוא בראש ובראשונה – ‘תנועה’. כל מפגש פנימי עם גובה נשמתי ועליון מוליד תוספת חיים בגוף ובנפש, תוספת שאינה מאפשרת לאדם להיוותר על עומדו, במצבו הקודם. וכן כתוב: “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹות וְאֶת הַלַּפִּידים וְאֵת קוֹל הַשֹּׁופָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם – וַיָּנועוּ”. וכן ידועה “התנועתיות היהודית” בתפילה ובלימוד התורה, עד שגם ריה”ל שם בפי מלך כוזר את תמיהתו – למה זה קורה? והתשובה: “החום הטבעי”: כפי ששלהבת הנר מתנועעת ומרקדת מעצם טבעה, כך המפגש של “שיוויתי ה’ לנגדי” שבעבודת ה’ מחייב תנועה.
יש אגדה, שבאחד מבין המבחנים שמלכת שבא ערכה לשלמה המלך, היא הביאה עשרות ילדים קטנים לפניו, וביקשה ממנו לומר מי מהם יהודי ומי לא. אמר שלמה: קללל… וביקש מהן לקרוא קריאת שמע. כולם קראו מצוין וללא טעות, אבל הקינדרל’ך האמיתיים גם התנדנדו…
אבל ‘מחול’ אינו רק תנועה. מחול הוא תנועה ספציפית מאוד – סיבוב, תנועה במעגל. לכן לא רצה רשב”ג להשתמש במילה “רוקדות”, משום ש”ריקוד” יכול להתפרש גם כ”תזזיתיות” גרידא (כמו בהלכות שבת: מרקד = מרעיד את התערובת כדי לברור). בנות ירושלים לא קיפצצו להן כעיזים בין הגפנים, חלילה, אלא חוללו יחד במעגל סביב הכרם (עיין כלאים ד’, ב’: “איזהו מחול הכרם? בין כרם לגדר”, כלומר בשולי הכרם שסביבו). מדוע דווקא סיבוב מעגלי? משום שערכה של כל נקודה על פני המעגל מוגדר על פי יחסה למרכז, וכשהמרכז הוא מקור החיים ברוך הוא – כל נקודה ונקודה מקבלת ערך עליון, מצד אחד, אך גם ייחודי, מצד שני.
ואיזה גילוי שכינה הופיע אז? ביום הכיפורים זה פשוט – השראת השכינה של עיצומו של יום המטהרת ומכפרת על כל ישראל. ובחמישה עשר באב? אותה השראת שכינה עצמה, היורדת עוד לתוכנו ושוכנת בתוך כל בתי ישראל ומשפחותיהם, ה”שכינה שביניהם”, שבין איש ואשתו. השכינה הקדושה שממתינה לשרות על כל הבנים והבנות, כשיזכו לבנות לה בית נאמן.
ומשום כך מסיימת שם הגמרא בתענית: “אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: ‘ואמר ביום ההוא, הנה אלוקינו זה, קיווינו לו ויושיענו. זה ה’ קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו’.”
וכמה מתאימים לנו בימי הנחמה הללו דברי הנביא ירמיהו: “אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל, וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו, וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים, וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם”, אמן!
