“ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו” (תענית כ”ט). ביטוי זה, שהועתק כלשונו בכל הפוסקים שבכל הדורות, מעורר תמיהה – מדוע דווקא כאן, בשבת של ערב תשעה באב, מופיע ביטוי “מוגזם” שלא נזכר בכל דיני עונג שבת ה”רגילים”, ואפילו לא בפורים או שבועות? מדוע הלשון חיובית – “מעלה על שולחנו” – ולא שלילית כמו “ולא ישנה ממנהגו”? אין כאן רק “היתר”, אלא ממש פקודה: ‘תעמיסו עוד, כל טוב, ועוד יותר טוב…’
מי שמעוניין לנסות השבת את התפריט ל”סעודת שלמה בשעתו”, יצטרך להתאמץ: רש”י מבאר ש”בשעתו” פירושו “בשעת מלכו ותקפו”, כפי שמתואר במלכים א’: “וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן, לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים”. כל זה – כל יום. כל זה – כפול אלף נשים שהייתה כל אחת מכינה לו, שמא יחליט לסעוד עמה היום. כל זה נבואה שהוצרכה לדורות! האם זה מה שצריך לעניין אותנו רגע לפני תשעה באב?! אם נחפש, נגלה שהביטוי “סעודת שלמה בשעתו מופיע בכל הש”ס רק עוד פעם אחת(!), בהקשר הלכתי בכלל, בהלכות שכירות פועלים וחיוב מזונותיהם (ב”מ פ”ו): רבי יוחנן בן מתיא אמר לבנו שאם התנה עם פועליו “מזונות” בסתם – “אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב”. הגמרא שם ממשיכה בשיא הרצינות להשוות בין סעודת שלמה לסעודת אברהם לאורחיו-מלאכיו, ומסכמת שבאופן יחסי, לאדם יחיד היה כדאי יותר להיות אורח של אברהם אבינו מאשר של שלמה…
מתגלה כאן היררכיה מרתקת: סעודת מלכות שלמה, בשעתה הגדולה ביותר, מיועדת לכל כלל ישראל כמכלול אחד, אך סעודת האבות – אברהם יצחק ויעקב – היא למעלה מכך. אברהם הכין לכל אחד ואחד בנפרד, כלומר כל יהודי פרטי ראוי לכל השפע שבעולם, גם אם הוא פועל יומי פשוט! התיאורים הללו אינם גוזמאות, אלא “מצבי צבירה” שונים במהות הישראלית.
ספר מלכים מתאר את סעודת שלמה בדיוק לפני תחילת בניין המקדש, וכהכנה אליו: “יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים.” – לא רק כחול ‘אשר על שפת הים’ (נפרד ויבש), אלא כחול שעל הים – שעל קרקעית הים (בלשון התורה ה’ים’ אינו המים, אלא הכלי המכיל אותם: “ים של שלמה” הוא הכיור) – מדובק וספוג מים. זוהי הברכה הלאומית שכוללת חיבור שלם של קודש וחול. זה הפתח והתנאי לבניין המקדש והשראת שכינה עלי אדמות. על גבי זה אמורה להופיע מדרגה עילאית עוד יותר, והיא – שמדרגת כלל ישראל שהופיעה בשיאה בימי שלמה, תופיע בגלוי בכל יהודי ויהודי…
אך מדוע דווקא בשבת הזו? הגמרא במגילה מספרת שרבי רצה “לעקור” תשעה באב שחל בשבת, אולי משום שלדעתו השבת יכולה למלא את תפקידה של התענית! יש החושבים בטעות שתוספת הנשמה היתרה בשבת היא הזדמנות מצוינת להכות בגשמיות “מכה אחת אפיים”. אבל רבי זירא היה מתחנן לפני תלמידיו: “לא תחללוניה” – אל תחללו את השבת על ידי ביטול תענוגים! רש”י (ביצה ט”ז) מסביר שהנשמה היתרה נותנת “רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה, – ” פתוח למה? ” – ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו”. כלומר לשבת יש כוח “לפתור את הסכסוך” התמידי שבין קודש לחול, בשלמות.
השבת מגלה שהדרך להשראת השכינה אינה בוויתור על החול, אלא בחיבור מלוא הנשמה למלוא המציאות הגשמית. חיבור שמים וארץ הוא מהות בניין המקדש. כאשר שבת נצמדת ליום חורבן המקדש שהוא יום הולדת המשיח, מופיעה בעוצמה מדרגת כלל ישראל שבנו. גם אם באופן אישי איננו מגיעים למדרגה זו, אין זה מפני שכלל ישראל לא נמצא שם, אלא ממש ההיפך – כי יש לנו אופק עוד יותר גבוה, כבני אברהם יצחק ויעקב. ולכן אפילו היחיד נדחף לממש בפועל משהו ממדרגות העתיד הללו, ולהעלות על שולחנו הפרטי את מהות גאולת ישראל הכללית, המתנוצצת כסעודת שלמה בשעתו.
amirduman@gmail.com
