חבר שאל אותי השבוע שאלה, לאור הדברים שנכתבו כאן בסדרה הקצרה, ואני אכתוב אותה במילים שונות, ובסגנון קצת בוטה (אין זו כוונתו, כמובן, אני מקצין בכוונה):
שאלה: למה לטרוח בכלל? מדוע להתפלפל בדברי הר”ן ולהביא שיטות שונות בהבנת פסוקי התורה? הרי ברור שהחרדים טועים ואנחנו צודקים. הם משתמשים בפסוק “כוחי ועצם ידי” כתירוץ לעמדתם האנטי כלל-ישראלית, שהיא מורשת הרב ש”ר הירש זצ”ל, וכל השאר פיטומי מילי. מה שחשוב זה לחשוף את השקר שביסוד כל עמדה שכזו, ולגלות את אפסותה.
תשובה: חלילה וחס! זו טעות, טעות כפולה: האחת, לחשוב שכל האמת אצלנו והאחרים טועים בשוגג במקרה הטוב, ושקרנים ביודעין במקרה הרע – זו שגיאה חמורה בקריאת מציאות, אפילו גשמית, ובוודאי רוחנית. והטעות השנייה היא לחשוב שהתכוונתי לכתוב סדרת מאמרים פוליטית.
פוליטיקה היא חשובה, וחינוך פוליטי גם הגיוני שיהיה, אבל לא זו הייתה המטרה, אלא ניסיון בירור תורני – לימוד תורה. למה? כי “עמוד שדרה” פוליטי יציב לא יכול להתבסס על דעות קדומות ועל שטחיות של מבט תורני לא מבורר. ומדוע? הרי זו האמת? אלא שגם בצד השני יש אמת: מעשית, תורנית, ואלוקית. האם הקב”ה ‘במקרה’ נתן מקום להבין את דברי הפסוקים באופן פשטני כ”אזהרה מפני גאווה ושכחת שם שמים”? האם לחינם דורות שלמים תופסים כך את הדברים ביחס לראשית צמיחת גאולתנו – בהדרכת מנהיגים גדולי תורה?
גם אם אין הלכה כמותם, הבירור הוא חשוב. חשוב למי? לכל השיטות! הבירור התורני ומדרש הפסוקים אינו בא רק כדי להוכיח ל”טועים” שהם טועים, וודאי שלא כדי להטיח בפניהם: ‘הא! הנה, עליכם בדיוק נאמר בפרשת השבוע “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!” (– והלוואי אתבדה וב’עיתונות השבתית’ לא יעלה הפסוק הזה שוב ושוב כצידוק לשנאת החינם העונתית). הבירור חשוב בשבילנו, הצודקים – עם או בלי מירכאות – ואולי יותר מאשר בשביל הצד החולק (שאזניו נאטמות משמוע ככל שהוויכוח יותר רגשני).
ומדוע? משום שדווקא מי שהצדק עמו, והקב”ה והאמת מעידים עליו, בשכל, בהנהגה ובמציאות ההיסטורית, דווקא הוא חייב להביא בחשבון את הסיבות העמוקות שגורמות לעקשנות הנגדית. כי האמת והצדק של “התורה הגואלת” צריכים להתמודד לא מול ‘כותרות עיתונים’ וקמפיינים בני חלוף, אלא מול כוחות החיים העמוקים ביותר של כלל ישראל, כוחות ששתל הקב”ה בכנסת ישראל בשביל שיוכלו “להחזיק בחיים” היסטוריה בלתי אפשרית ובלתי תאומן של אלפי שנות גלות! – ואז “בתפנית חדה” להתעורר כמו מחלום, ולהקיץ לחיים ולגאולה, “עם נברא” בנס גמור של תחיית מתים קולקטיבית שדורשת הרבה יותר מ”תחיית נס”, אלא גם “תחיית טבע”! האם פלא שחלקים נרחבים בעם לא קולטים בכלל את המציאות? האם בלב שלם נוכל לומר שאנחנו כן קולטים אותה? אנחנו חיים “צפיית ישועה” ב”שוטף”, או שהתרגלנו לנוחות של כותרות העיתונות המגזרית שמכתירות אותנו כ’צודקים’ וכל השאר ממשיך כרגיל?
סיכום: אנחנו מוכרחים להבין ולהפנים ככל שנוכל את תשתית הכוונה האלוקית בתורת הגאולה ובהנהגת קורא הדורות מראש. זוהי חובה ואחריות שהציבור האמוני “זכה” בה במסירות נפשו על הארץ ועל התורה, והגיע למעמד “האח הבכור”, או “המבוגר האחראי”. עכשיו צריכה להתגלות גם מסירות נפש על אהבת ישראל, כמסירותו של יהודה אבינו על אחיו, בנימין ויוסף. וכמו כל מסירות נפש – הכל נובע מדבקות בתורה לשמה, נקייה וחפה מפוליטיקה.
