שירה, אישה כבת 35, נשואה עשר שנים, פנתה אלי במר ליבה:
“יש לי בעל מקסים. סבלני, אוהב, מכיל ורגוע, באמת. יש לי בעיה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. אני מוצאת את עצמי מתפרצת עליו, צועקת ואפילו אומרת לו מילים קשות. אח”כ אני מתחרטת, כי באמת, לא מגיע לו התנהגות כזאת. ועוד יותר גרוע שאני לא מצליחה לשלוט בעצמי מול הילדים. אני מתארת לעצמי שאני פוגעת בהם. באתי אלייך לקבל עזרה, איך להיות אשה ואמא טובה יותר. אני מתביישת שאני כזאת. אבל לפחות אני רוצה לתקן. עדיף מאוחר ממאוחר יותר…”
אמרתי לה שהיא גיבורה שהיא פונה אלי ושהיא רוצה עזרה. בד”כ, כולנו נבנים, מתרוממים ומתפתחים, דרך כאבים רגשיים. במבט לאחור, אנחנו אומרים שמה שבנה אותנו, אלה הקשיים שהתמודדנו איתם. בלעדיהם, היינו חלשים וכל עמידה במקום, היא נסיגה רגשית והתפתחותית.
כשביררתי איתה, לגבי ילדותה, היא אמרה שחוותה המון ביקורת מאביה ולא רק היא אלא גם אמא שלה וכל שאר הילדים. היא לא קיבלה הערכה על התנהגות טובה. לעומת זאת, אביה כעס על כל טעות שלה בעוצמה כזאת שהיא גם נבהלה וגם הסיקה שהיא לא ראויה וחסרת ערך. בנוסף, אביה לא האמין לדבריה. הוא כעס עליה בשצף קצף. היא הרגישה שאין מידו מציל. גם אמא שלה פחדה ממנו, כך ששירה לא קיבלה הגנה גם מאמא.
ראיתי את שירה הקטנה, מבוהלת ומתגוננת וההתקפות המתפרצות שלה על בעלה, הם ההגנה שלה. היא הבינה שהיא מתפרצת מול דמות האבא שבעלה כביכול מייצג, אף שהיא יודעת שבעלה שונה מאביה בתכלית.
בפגישות, שירה הייתה צריכה לעבור טיפול בתת מודע, כדי לנקות את טראומות העבר שמשפיעות עליה היום. חזרנו לשירה הקטנה, לבית ההורים, לחוויות הקשות ויצרנו חוויות מתקנות. שירה נרגעה יותר, אך עדיין הייתה צריכה כלים מעשיים – מה לעשות בזמן ההתפרצות עצמה. אמרתי לה שכשמתפרצים, קשה מאד לעצור. לכן, היא צריכה לבנות כלים ולהפנים אותם, ללא קשר לרגעי ההתפרצות, כך שאט אט, ההתפרצויות ייעלמו.
- התחלנו לתרגל חשיבה אחרת:
“הדפוס הזה, הוא לא מי שאת. את נשמה אלוקית טהורה וגבוהה. את יחידה ומיוחדת. אין עוד כמוך, לא הייתה ולא תהיה. הכעס הזה, הוא מעטה הגנה. הוא מסתיר רגשות כואבים, כמו עצב, פחד, בושה וכד’. עכשיו הגיע הזמן ללמד אותך דרך חדשה”.
- לפתח מודעות לתחושות בגוף. מה מרגיש הגוף? רעידות? דופק לב מואץ?
הזעה? עומס וכבדות בראש.
להניח יד על המקום בגוף שבו את מרגישה לא טוב.
לנשום כמה נשימות עמוקות.
- הודעה קצרה לבעלך: “אני מרגישה מוצפת. צריכה זמן עם עצמי.”
- תאמרי לעצמך: בעלי הוא לא אבא שלי. הוא לא דמות מייצגת את אבא.
- שאלי את עצמך: אם אגיב כמו שאני מרגישה, זה יכבד אותי? התשובה היא ודאי שלא.
- אז איך כדאי שאשתף, עם מה שאני מרגישה באופן שיכבד אותי וגם אותו?
לאחר כל השלבים הללו שתשנני ותתרגלי אותם פעמים רבות, לפני שמגיע רגע ההתפרצות, מובטח לך שלאחר זמן (בהתאם להתמדה), כבר לא יהיו לך התפרצויות ותחיי באהבה ובכבוד עם בעלך, גם כשיש קשיים. כי תדעי לבטא אותם בדרך מכובדת ויעילה.