ראינו שהאמירה – או המחשבה – “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” היא אכן מחשבה מסוכנת שעלולה לצמוח מתוך מפגש לא מעובד עם שפע ברכת הארץ. אך ממה בדיוק מזהירה אותנו התורה? זוהי שאלת המפתח בהבנת הסוגיה.
לפי השיטה שכינינו “השמאלית הקיצונית”, ההכרזה “כוחי ועצם ידי” היא סיסמה של יהירות וכפירה, ממנה מזהירה אותנו התורה. זוהי בעיה מוסרית של מידות מקולקלות, וגם פגם באמונה: יש כאן שכחת הבורא, שרק “הוא הנותן לך כוח לעשות חיל”. זהו מסר פשוט וקליט, לכאורה. קל “לחנך” אליו, כביכול, וכולם יכולים להיות מרוצים מעצמם: המחנכים עשו את מלאכתם ב”יעילות”, וגם המתחנכים יודעים את מקומם ושולטים ב”דף המסרים” האמוני: “ה’ עשה בשבילך הכול – ואתה אל תעז לייחס לעצמך דבר”.
יש ‘רק’ שתי בעיות עם זה: הקב”ה לא סובר כך, וגם המציאות עצמה לא מתנהגת כך… א. הקושי בפסוקים לא סובל פירוש פשטני כל כך. אילו היה המסר היחיד אזהרה מפני שכחת ה’ שב’כוחי ועוצם ידי’, צריך היה לכתוב: ‘ושכחת כי ה’ הוא הנותן לך כוח’, במקום “וזכרת”, או בכלל לוותר על הפסוק “וזכרת כי” וכו’, או אולי להעביר אותו להמשך הפרשה. ב. האם זוהי הבשורה הרוחנית של התורה לעם שעומד לבנות ממלכה בארצו? האם תפיסה אמונית רוחנית כזו “מחזיקה מים” במציאות? ודאי שלא. גם המאמינים המוצהרים מפגינים יצירתיות ויוזמה במגוון תחומי חיים, פרטיים וכלליים, ולא חושבים שהם נופלים בבעיית “כוחי ועוצם ידי” או קושי אמוני אחר.
שימו לב: מתי כן מתעורר הקושי? מתי מנסים אוחזי השיטה השמאלית להסתיר את מבוכתם הרוחנית מאחורי סיסמת “כוחי ועוצם ידי”? כאשר הנושא הוא “כלל ישראלי” מובהק: מדינה, צבא, ארץ ישראל, וכל אחריות לאומית. דווקא כאן נזכרים ש”הקב”ה לא מרשה”. זוהי “חומת ברזל” שבעלי תפיסה זו מתקשים להבקיע, למרות שבתחומים אחרים הם יהיו “הראשונים לכל דבר מצווה”, ביוזמה, חריצות והחלטיות.
עמדה כמעט נגדית מציג הר”ן – רבנו ניסים, מרבותינו הראשונים, ובדורנו פרסם אותה מאוד, ובכוונה תחילה, רבנו הרצי”ה קוק זצ”ל. לשיטה זו, לא רק שאין באמירת “כוחי ועוצם ידי” פגם, אלא אדרבא – זוהי מצווה ותביעה! כאשר עם ישראל עומד להיפגש בעוצמות החיים של ארץ ישראל, הוא צריך לשמוע דברים גדולים ותורה נוקבת – כי הוא עצמו “גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים”. האזהרה של התורה איננה באה להרחיק אותנו מחולשת אמונה, אלא מ”קטנות אמונה”: ‘אל תשכח למה נועדת! להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש ואחד בארץ, לאור גויים ולתיקון עולם במלכות שדי – ולא מילימטר אחד פחות! תזכור ואל תשכח לרגע “כי ה’ אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל”. אל תתבייש ואל תסתיר – תחשוב ותאמר בריש גלי: ‘כוחותיי ועוצמותיי אשר נתן לי ה’ – יש להם תפקיד, ואיתם אני קם ועושה חיל!’.
הר”ן מדייק בדברי הפסוק, שאילו האזהרה הייתה לזכור שה’ עושה הכול בשבילנו וכל ייחוס הכוח לעצמנו הוא שלילי, צריך היה לומר: “וזכרת כי ה’ נתן לך חיל“, כלומר – ‘ואין לך בכך כל חלק’. אבל התורה כתבה שהבורא נותן לנו את הכוח לפעול ולעשות, ועלינו להכיר בכך שעם הכוח באה שליחות ואחריות.
כאשר נסוגה דעת הקהל החרדית, שבועות אחר מלחמת ששת הימים, מהתפעמות לנוכח אהבת ה’ וחסדיו, לעמדה של התבצרות חוזרת מאחורי מסך החשש מ”כוחי ועוצם ידי” (כתגובה לרוח הכללית בציבור, שגם היא נסוגה מהתפעמות רוחנית לכיוון כפרני של זחיחות) – עמד הרצי”ה זצ”ל בתוקף על כך ש”לא מתקנים קלקול באמצעות קלקול הפוך”. עם ישראל ראוי ומוכשר דווקא כעת, לאחר הנס הגדול, לשמוע את האמת הגדולה ביותר על עצמו ועל תפקידו במציאות. לכן “משך ימינה חזק” את דברי הר”ן בסוגיה. בהמשך נראה את הדרך החינוכית הטבעית והישרה בנושא זה, על פי שיטת הרמב”ן.
