כאשר חשבתי בשבוע שעבר לעסוק מעט בנושא “כוחי ועוצם ידי”, עוד לא דמיינתי כמה התעסקות ונפח הוא ימשיך לתפוס בשפה המדוברת והתקשורתית. למרות שכמעט שבועיים עברו מסיום הלחימה באיראן, הביטוי הנ”ל עולה שוב ושוב בהקשרים שונים בשיח הציבורי, ממש רואים בחוש שיש כאן רצון עליון לבירור משמעותי של סוגיית “ההשתדלות וההשגחה”, בס”ד. (כלומר – ‘בסייעתא דשמיא’, שגם הוא ביטוי שזכה לעיסוק מרובה בשבועיים האחרונים, בדרגים הגבוהים ביותר…)
נסכם את דברינו עד כה: “כוחי ועוצם ידי” אינה “סיסמה” או התרסה. התורה מביאה ביטוי זה כדרך חשיבה שעלולה לבוא בליבנו כתוצאה ממפגש “בלתי מעובד דיו” עם שפע הטוב האלוקי שבארץ ישראל: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלוֹקֶיךָ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלוֹקֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.” כלומר: המחשבה שכוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל, היא המחשבה האסורה, עליה הוזהרנו. זוהי מחשבת גאווה, המשכיחה מאתנו שם שמים וזיכרון חסדיו, ולכן אין פלא שהעונש עליה כבד מאוד, חלילה, ככתוב (כמעט…) מיד בהמשך: “וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלוֹקֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם – הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן, עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה’ אֱלֹוקֵיכֶם.”
אך כזכור – התעלמנו בכוונה מהפסוק המופיע מיד אחרי “כוחי ועוצם ידי…” – “וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹוקֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה”… זהו קושי אמיתי בפסוקים, שממש זועק ‘דרשני!’. וכאן מתפצלות השיטות ל’שמאל קיצוני’, ‘ימין קיצוני’, ו’אמצע ממוזג’. נתחיל בשמאל. יש מי שבוחר להתעלם, במחילה, מה”דרמה” המקראית, מהקושי של הפסוק ה’משונה’ שלכאורה ‘אינו במקומו’, ולהציג ‘תמונה כללית’ של ‘המסר העולה מן הפרשייה’. ומכיוון שפרשייה זו דומה לכאורה לעוד כמה פרשיות במחצית הראשונה של ספר דברים, הרי ש’אוקיי, הבנו את העיקרון: צריך לשמוע בקול ה’, לא לכפור בטובתו, לא לשקוע בתאווה ובגאווה, אחרת תבוא גלות’.
מסר ‘גנרי’ ושבלוני זה הולך נהדר (?) יחד עם ‘השקפה’ פשטנית שהתאימה (?) לימי התרדמה הארוכים של הגלות, אך כלל לא מתאימה למציאות מורכבת של קיבוץ גלויות וכינון ממלכה מתוקנת בארץ ישראל. אם המסר של התורה כאן, אחרי כל שבחי הארץ, והתזכורת לחסדי ה’ ביציאת מצרים ובמדבר, הוא רק ‘שלילי’: ‘אל תתגאה, אתה לא עשית כלום, ה’ לבדו עושה הכול בשבילנו’ – היה צריך להיות כתוב כאן משהו אחר, בשינוי מילה אחת בלבד!
שמתם לב? הנה ככה: “וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְשָכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹוקֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל”… אילו רק לא התבלבל משה רבנו (חלילה!) והיה כותב ‘כמו שצריך’: ‘ושכחת’ במקום ‘וזכרת’, הכול היה מושלם, לא? היה ברור כשמש כי אמירת “כוחי ועוצם ידי” היא שכחת שם שמים, כי רק הוא ברצותו נותן כוח וברצותו נוטלו, ותו לא!
אבל משה רבנו אינו מבולבל, ונותן התורה אינו ‘חוזר על עצמו’ – חס ושלום! ומשום כך גם המציאות עצמה אינה מבולבלת, והיא מציבה מראה מאוד לא נעימה ולא קלה לעיכול בפניהם של אוחזי ההבנה ה’שמאלית’ השטחית: במציאות של עם בארצו, עָם בעל היסטוריה וייעוד שדוחקים בו לתפוס את מקומו ותפקידו האנושי, הלאומי והאלוקי – כבר מזמן לא מדובר על “השתדלות”, אלא על “אחריות” ועל נשיאה בעול הזהות הפנימית. כי איך ניתן לקבל שבכל המימדים הפרטיים והמגזריים: פרנסה, מנהל ציבורי, פוליטיקה וכדומה, מעולם לא נזרקת הסיסמה “אסור להשתדל, הלא זה ‘כוחי ועוצם ידי!'”, אלא רק כלפי ערכים ממלכתיים ולאומיים?
יש להניח שכלפי עמדה ‘שמאלית קיצונית’ זו התעוררה העמדה ה’ימנית הקיצונית’, ובכך נמשיך בפעם הבאה בע”ה.
