“פרשת השבועיים” האחרונים זימנה לכולנו הזדמנות מיוחדת במינה לבירור סוגיית “ההשגחה וההשתדלות”, הידועה בכותרתה התמציתית: “כוחי ועוצם ידי”. ובמילים (לכאורה לא) אחרות: “כויחי ועויצם יודי”.
למה התכוונה התורה בפרשת עקב, באומרה: “ואמרת בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”? להזהיר? לצוות? אולי לכוון ולדייק אותנו? נפרוס מעט את היריעה מתוך הקשר הפרשיות.
בתחילת פרשת עקב מצווה התורה: “וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם”. ומיד בהמשך: “כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם? לֹא תִירָא מֵהֶם! זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹוקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל-מִצְרָיִם… כּן יַעֲשֶׂה ה’ אֱלֹוקיךָ לְכָל-הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם… לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם! כִּי ה’ אֱלֹוקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵ-ל גָּדוֹל וְנוֹרָא.” לפנינו מצווה – להוריש, איסור – לפחד, ונימוק – ה’ בקרבנו, כאשר היה עמנו במצרים.
האם מדובר במודל של “ה’ יילחם לכם ואתם תחרישון”? ודאי שלא. זוהי מלחמה פעילה, אלא שהיא מלווה בסייעתא דשמיא מוחשית וגלויה, ולפי “קצב” אלוקי: “וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה’ אֱלוֹקֶיךָ בָּם… וְנָשַׁל ה’ אֱלוֹקֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט“.
כהמשך ישיר, ממשיכה התורה להזהירנו ללכת בדרך ה’ ולא חלילה להפך. וזהו בדיוק המקום שבחר ה’ יתברך להזכיר לנו את טובותיו וחסדיו האינסופיים, כשטיפל בנו במסירות במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. ועוד יותר טוב – הוא מודיע לנו כמה טובה ומשובחת ארץ ישראל שאליה אנו באים, ועליה אנו מצווים להילחם בעזרתו ובהשגחתו המופלאה. עד כאן הרקע לסוגיית “כוחי ועוצם ידי”, שתתחיל מיד לאחר פסוקי השבח הנפלאים לארצנו הטובה: “אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ… וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹוקֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”.
ברור לחלוטין שהתורה מתחילה באזהרה: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלוֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלוֹקֶיךָ”. וכלל ידוע הוא – “כל ‘השמר’, ‘פן’ ו’אַל’ – אינו אלא “לא תעשה”. לפנינו מופיע איסור חמור לשכוח את טוב ה’ וחמלתו הרבה עלינו, מתוך התבוססות בשפע חומרי, העלולה להביא לגאווה והתכחשות:
“…וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלוֹקֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ – לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.” – ובנקודה זו ממש, הנה מופיע הפסוק המפורש: “וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלוֹקֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם – הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן, עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה’ אֱלֹוקֵיכֶם.” כלומר: המחשבה שכוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל, היא המחשבה האסורה, עליה הוזהרנו. זוהי מחשבת גאווה, המשכיחה מאתנו שם שמים וזיכרון חסדיו, ולכן אין פלא שהעונש עליה כבד מאוד, חלילה.
כל זה יכול היה להיות נכון ומובן מאוד, לולא ה”תרגיל” שעשיתי כאן – השמטתי בכוונה את הפסוק הבא מתוך הרצף: “וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹוקֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה”…
פסוק זה, שהוא בעל אופי חיובי, ההיפך מ”הישמר לך פן…” – לכאורה נכתב שלא במקומו! הוא “נדחק בכוח” בין “עשה לי את החיל הזה” לבין “והיה אם שכוח תשכח”. לכאורה צריך היה הכתוב לסיים את האזהרה מפני הגאווה ושכחת ה’, ואת עונשה המתבקש, ורק אז לכתוב את האמת הרצויה: לזכור כי ה’ הוא נותן הכוח והחיל למען שמו ובריתו.
הקושי הזה הוא שהביא להתפצלות השיטות בהבנת הפרשייה כולה, ועל כך נמשיך בע”ה לדבר בפעם הבאה.
