נועה הגיעה אלי אחרי כמה פעמים שכמעט סגרה פגישה אתי וביטלה באותו יום.
הא התנצלה על הביטולים ואמרה: “אני לא יודעת במה לשתף אותך. אני מבולבלת. לכאורה, הזוגיות שלנו נראית מושלמת. החברים אומרים על בעלי שהוא כל כך איכותי, רגיש, נעים ויודע לפרגן. אפילו אומרים לי שזכיתי בו.
הוא לא צועק עליי. הוא אפילו אומר שהוא אוהב אותי. אני לא מרגישה שהוא באמת רואה אותי. הוא עסוק בתארים שלו, הוא נחמד לכולם, כביכול גם לי. הוא מעיר לי בשקט ואני מרגישה מתח. הוא מתלונן שאני לא יודעת להעריך אותו כראוי, כמו כולם. אני באמת לא מסוגלת לפרגן לו, כי בתחושה שלי הוא רואה רק את עצמו ואני אמורה לשרת אותו. למה אני כל הזמן מרגישה שאני אשמה….?”
יש נשים כמו נועה שמגיעות אליי לקליניקה ומספרות על קשר שנראה “בסדר” מבחוץ ואפילו מושלם – אבל בפנים הוא מרוקן, מבולבל, וחונק. המשותף לכולן: הן חיו או חיות עם בן זוג כל כך רגיש – אבל לעצמו. יש לו כריזמה שמסתירה את הכאב שהיא סוחבת ולכן היא מבולבלת.
נועה הכירה את עידו כשהייתה בשיא הקריירה שלה. הוא היה שקט וגם כריזמטי, שנון, כזה שכולם נמשכים אליו. הוא ידע לדבר על רגשות, התחבר בקלות וסיפר על התפתחות הקריירה שלו ועד כמה שהוא מוצלח, כאילו כבדרך אגב. היא התרשמה מאד גם מהמקצועיות וגם מהרגישות שלו ומבחינתה, הוא יהיה הבעל המושלם.
בתחילת הנישואין, שניהם הרגישו נהדר. אבל לאט לאט – חילחלה תחושה לא נעימה שהיא לא ידעה לשים עליה את האצבע.
כל פעם כשהיא העלתה קושי או בקשה פשוטה – עידו נפגע. “אני נותן לך את הלב ואת רק רואה מה חסר” היה אומר. כשהיא חיפשה קרבה – הוא התרחק. כשהיא הצליחה – הוא הפך אותה לבדיחה, כביכול בצחוק, בעדינות, אבל היא הרגישה – ארסיות.
בהתחלה היא חשבה שהיא באמת לא רגישה. שהיא צריכה לשנות גישה. לא משנה כמה ניסתה לרַצות – כל צעד שלה הפך לכעס שקט, לביקורת מרומזת, או להתקרבנות שהשאירה אותה מתנצלת שוב ושוב. נועה האשימה את עצמה שהיא פוגעת בו, למרות שאינה מתכוונת. היא ניסתה להשתפר יותר ויותר, אבל תמיד היו לו תלונות.
“את מבינה למה לקח לי זמן להגיע אליך? כי מצד אחד אני מרגישה שאני עושה טוב ומשתדלת ומצד שני הוא נותן הרגשה שאני לא בסדר כלפיו ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי…”
אלה התכונות האישיות של גבר או אישה שרואים רק את עצמם ויוצרים רעל סמוי, הם לא מתכוונים להיות כאלה. הם לא מסוגלים לראות את האחר, כי הם עסוקים בעצמם ובצורך ההכרחי להערצה תמידית:
- התקרבנות כרונית: הם תמיד הקורבן, גם כשהשני סובל.
- תחושת אשמה: כל תגובה שלה, מקבלת האשמה שהיא “לא רגישה”, “קרה” או “פוגענית”.
- נתינה עם תג מחיר: כל נתינה לוותה בציפייה ברורה לקבלה או הכרה, ואם לא – הגיע הזעם השקט וריחוק רגשי.
- כתף קרה והתעלמות: שתיקות ממושכות כתגובה שיש בה עונש.
- קושי בפירגון: ההצלחות מעוררות קנאה שמוסווית בביקורת ו/או בהקטנה.
- בלבול מחשבתי: הוא גרם לה להאמין שהיא לא רואה נכון, לא זוכרת נכון, לא מפרשת נכון.
מה שזה יוצר:
- תחושת הליכה “על ביצים”
- שחיקה רגשית עמוקה
- בלבול בזהות העצמית
- תלות רגשית ותחושת חוסר אונים
למה זה לא תמיד נראה מבחוץ?
הוא/היא יודעים “לשחק” אותה רגישים, פתוחים, אפילו רכים. הם מקסימים את הסביבה. ובבית, משתמשים ברגש כאמצעי שליטה. זו לא אלימות פיזית – זו אלימות רגשית עמוקה ומורכבת יותר. הם לא עושים זאת בכוונה כדי להכאיב. הם לא רואים מה מרגיש האחר, כי הם מרוכזים בעצמם.
“זה בדיוק מה שאני מרגישה”, אמרה נועה. “את נותנת שם למה שקורה לי. יש לי הקלה בלב. אז מה עושים?”
על כך אכתוב במאמר הבא.