כמה “פרשות השבוע” יש לנו כל שנה? חמישים וארבע. וכמה שבתות יש לנו בשנה, פנויות לקריאת “פרשת השבוע”? זה כמובן משתנה בין שנה רגילה למעוברת, ובניכוי שבתות המועדים. לכן יש שבתות ידועות בהן קוראים שתי פרשות מחוברות. ועכשיו חידה: מתי קוראים בשבת אחת – שלוש פרשות?
השבת, פרשת בהעלותך, אנו קוראים לא רק את “פרשת השבוע”, אלא את “פרשיות השבוע”. הכיצד? פרשיית “ויהי בנסוע הארון” הקטנטונת לכאורה, בת שני הפסוקים ושמונים וחמש האותיות בלבד, נחשבת ל”פרשה”, כך שקיבלנו בעצם “שלוש במחיר אחת”: הראשונה פרשת “בהעלותך”, ואחריה שתי פרשות “ויהי” – “ויהי בנסוע הארון”, “ויהי העם כמתאוננים”.
האם זו התשובה המלאה לחידה? לא ולא! משום שפרשת “ויהי בנסוע” אינה נחשבת רק ל”פרשה”, אלא ל”ספר”, ל”חומש” בפני עצמו! פירוש הדבר הוא שבשבת זו כולנו קוראים שתי פרשות, וביניהן עוד ספר שלם. אולי היה צריך לעצור לרגע אחרי “שובה ה’ רבבות אלפי ישראל” ולומר: “חזק חזק ונתחזק”?! ואולי גם צריך למצוא שם אחר ל”חמישה חומשי תורה”, משום שברגע שהכתרנו את “ויהי בנסוע” בתואר “ספר”, נוצרו לנו שבעה ‘שָבועים’: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, ספר ‘ויהי’ א’ (בנסוע), ספר ‘ויהי’ ב’ (העם כמתאוננים), ודברים!
המקור לדברים הוא המחלוקת בין רבי לאביו רשב”ג בגמרא (שבת קט”ז): “תנו רבנן: ‘ויהי בנסוע הארון ויאמר משה’ – פרשה זו עשה לה הקב”ה ‘סימניות’ (=אותיות נ’ הפוכות) מלמעלה ומלמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה (=לא זו הסיבה), אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו… אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן ‘חצבה עמודיה שבעה’ (משלי ט’, א’) – אלו שבעה ספרי תורה. מאן תנא דפליג עליה דרבי? רשב”ג, דתניא: רשב”ג אומר, עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן, ותיכתב במקומה. ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? ‘ויהי העם כמתאוננים’. ופורענות ראשונה? ‘ויסעו מהר ה’…’ שסרו מאחרי ה’. והיכן מקומה? אמר רב אשי: בדגלים” (בפרשת במדבר).
האם כל זה הוא רק “מדרש פליאה”? ממש לא! הקביעה ש”ויהי בנסוע” אינה רק פרשייה אלא “ספר” היא הלכתית ממש: “ספר תורה שבלה או נמחק, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת “ויהי בנסוע הארון” – מצילין אותו מפני הדליקה בשבת, ואם לאו, אין מצילין” (שבת שם). איזה סוד מסתתר כאן?
עניינה של פרשת “ויהי בנסוע – קוּמה ה’ – שוּבה ה'” היא קביעות השכינה המוחלטת בישראל, בתוך כל טלטולי המסעות, כולל כל העליות והירידות הרוחניות האפשריות. גם אם המציאות הישראלית “בלויה או מחוקה”, ואפילו חלילה “שרופה” או “מפוזרת” – תמיד יש בה שיעור “ספר שלם”: הספר שמספר את סיפור הברית הנצחית שלנו עם הקב”ה.
והוא הוא הסיפור “האמיתי”, לעומת שאר ה”פייק-סיפורים”, שמספרים רק כמה רע, כמה כישלונות ופורענויות יודע העם הזה לספק במהלך דרכו. לכן אומר רשב”ג שפרשה זו נכתבה כאן כדי “להפסיק בין הפורענויות”, לקטוע את הרצף השלילי ולהזכיר את העיקר ואת האמת הנצחית.
אך רבי יהודה הנשיא אומר יותר: זהו בדיוק המקום של “ספר הברית” הזה! דווקא בתוך כל הסיבוכים והנפילות. משום שהשראת השכינה בישראל אינה רק אידיאה מופשטת אלא מציאות היסטורית מעשית ממש, שצריכה להתגבר על מכשולים וקליפות, להתבגר ולהוציא לפועל תהליכים ועומקים אדירים! אמנם יש כישלונות ופורענויות, אך אין זה “סיפור אחר” חיצוני, אלא הוא-הוא סיפור הברית והשראת השכינה המוחלטת של כבוד ה’ “השוכן איתם בתוך טומאותם”, אשר “בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם” (ישעיהו ס”ג).
ולעתיד לבוא, “שיהו כל הפורעניות בטלין ולא ידאגו לפורענות, ויצר הרע בטל” (רש”י), עתידה פרשה זו שתיקבע במקומה, כלומר – יתברר ויתגלה איך כל הנסיגות והכאבים היו חלק בלתי נפרד מהסיפור השלם, ותרמו את חלקם כ”חבלי לידה” ללידת נשמת תפארת ישראל ואורו של משיח, במהרה בימינו.
