לא מזמן קראנו בתורה את פרשת הברכות: “אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעִתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו” וכו’. במילים פשוטות – פרנסה טובה לפני הכל. אחר כך יבואו גם טובות וחסדים כלליים יותר: שלום בארץ, הצלחה מדינית וכד’. אפשר היה לחשוב שאכן, כשמדובר בברית הכוללת שבין ה’ יתברך לעמו, יש סדר טבעי ופשוט של קשר שאפשר לתארו בקיצור בביטוי – “קוממיות – שתי קומות”: בראשית קומה חומרית, ועל גביה יוכלו להיבנות אידיאלים רחבים וכלליים.
לעומת זאת, ניתן היה לחשוב שכאשר נצטוו אהרון ובניו הכהנים בפרשתנו, לברך את ישראל יום יום באהבה, תהיה ברכה זו בעלת מגמה “חינוכית” גם כן, ומלבד עצם ההתברכות בסדרת הברכות האלוקיות, תעניק לישראל גם “קריאת כיוון” להבין את “סדרי העדיפויות” בחיים, מה מוביל למה? מה משרת את מה?
וכאן ההפתעה: ברכת הכהנים פותחת במילים: “יברכך ה’ וישמרך”, ומכל ביאורי חז”ל בחר רש”י לקבוע לנו בפירושו הנצחי (והחינוכי!) את הפירוש “הגשמי” ביותר, לכאורה: “יברכך” – שיתברכו נכסיך. “וישמרך” – שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך. שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו, מה הנאה יש לו במתנה זו? אבל הקב”ה הוא הנותן הוא השומר. והרבה מדרשים דרשו בו בספרי…”. כאומר – ‘אבל פשוטו של מקרא – פרנסה טובה ו”אבטחת הכנסה” לפני הכל’.
מפורסם הסיפור ש”בחתונה הגדולה”, שבה התחתנו נכדיהם של הרבי אדמו”ר הזקן ורבי לוי-יצחק מברדיצ’ב, נטל רבנו בעל התניא כוסית ‘לחיים’, ואמר למחותנו: “לחיים! השם יתברך יעזור לנו בגשמיות וברוחניות”. שאל רבי לוי-יצחק: “הכיצד?! וכי גשמיות קודמת לרוחניות?” השיבו רבנו הזקן: “ולא כך מצאנו אצל יעקב אבינו, שאמר תחילה: ‘ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש’, ורק אחר-כך: ‘והיה ה’ לי לאלוקים’? הרי שהקדים את הגשמיות לרוחניות”. אמר רבי לוי-יצחק: “נו, הגשמיות של יעקב אבינו!”… נענה רבי שניאור-זלמן: “נו, והרוחניות של יעקב אבינו?!”…
וכך נוהגים רבים בישראל, ממוצא חסידי וגם שלא, לברך איש לרעהו “בגשמיות וברוחניות”, ובזה הסדר דווקא. אך מדוע? גם אם “נסמוך” על יעקב אבינו, וכל שכן על הקב”ה בעצמו בברכת כהנים (על פי פירוש רש”י…) כמקור נאמן לסדר הזה, שגשמיות קודמת לרוחניות, עדיין עלינו להבין – מהו ההיגיון? האם לא צודק יותר שהכהנים, אנשי הרוח, המחנכים הנאמנים, יתמידו לשנן לעם ישראל שהרוחניות חשובה יותר, שהיא מטרת החיים, ושהגשמיות היא רק “תומכת לחימה”? כפי ששנינו: “ואפילו אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה! וכן כתוב בספר תהלים, על ידי דוד מלך ישראל: “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף” (אבות ו’).
אלא שכל הדיון הזה, “מי בראש?”, “מי קודם וחשוב יותר”, הוא חלקי וחסר. הוא בא ממקום של בדיעבד, ממקום של “מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו יכולים”. נאלצנו לבחור בין ערכים ששניהם אלוקיים, ולהעמיד אותם זה לעומת זה, ולפעמים זה כ”צורר” לזה: “ככל שיוסיף הגוף בניין, יוסיף השכל חורבן”. אך כבר העיר רבי דוד הכהן, הרב הנזיר זצ”ל, שכפי התקדמות הגאולה וחזרת השכינה לציון, עם קיבוץ הגלויות ובניין הארץ – משתנה המשוואה מ”יחס הפוך” ל”יחס ישר”: כפי אשר יוסיף הגוף – הלאומי והפרטי – בניין, יוסיף רוח ישראל כפל כפליים.
ה’ יתברך בחר בישראל להיות לו “ממלכת כהנים וגוי קדוש” – כדי לתקן עולם במלכות שד-י, עד ש”כל בני בשר יקראו בשמו” – לאחד שוב את העולמות הנפרדים, לחבר את עץ החיים ועץ הדעת, את ישראל וישורון, את ממלכת יהודה וישראל לעץ אחד – גוי אחד בארץ. ההכרזה המתמדת ש”ריבוי הנכסים ושמירתם” פותח את ברכת ה’ לעמו, היא “הצהרת כוונות” אלוקית, בבחינת “סוף מעשה -במחשבה תחילה”: הקדושה העילאית האינסופית תחייה הכל ותאחד את המציאות כולה ללא שיור, לא בגשמיות ולא ברוחניות. “וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”. רק מתוך ההקשר השלם הזה, יכול וצריך כל יחיד לברר את מקומו האישי והמינון המדויק לו, שבין גשמיות לרוחניות, ששתיהן רצון ה’ הן.
לשאלות באמונה, עצה והדרכה: [email protected]
