בשבוע שעבר שירטטתי בנגיעה, את דמויות הגבר והאשה שיוצרים זוגיות לא ראויה, בלשון המעטה. כאשר במקרה הזה, הגבר שולט והאשה מרצה (וזה נכון גם הפוך.)
כאמור במאמר הקודם, דינה השתדלה מאד להיות בסדר, לפי הקריטריונים של בעלה. כשהגיעה אלי, הייתה בתחושה של חוסר זהות אישית.
היא שיתפה אותי במה שעובר עליה: כשעמדה מול המראה – לא זיהתה את עצמה.
היא שמה לב שחברותיה צוחקות בחופשיות, גם ליד בעליהן – וחשבה לעצמה:
“אני לא מרשה לעצמי לצחוק כבר מזמן. פחדתי שילעג לי או יכעס. אני מגלה שאני לא חיה, אני שורדת איכשהו ובעיקר בשביל הילדים. אני מרגישה שאין לי זכות לחיות את חיי כרצוני, אם זה לא מתאים לו”. כל צעד שלה עובר סינון. הוא חושד בה, מבקר אותה, מגביל אותה – ואז מפנק – רק כשהיא מתיישרת על פי רצונו. הוא לא רואה אותה באמת – אלא את התפקיד שלה בחיים שלו, רק כפי שנראה לו.
“תמיד אני צריכה להעריץ אותו. אין לו אמפתיה כלפי. הוא יוצר מניפולציות רגשיות ותגובות קיצוניות, גם מול הילדים. אם אני אומרת משהו שלא מתאים לו, הוא מתנשא ולועג לי ומאלץ אותי להתנהל על פי רצונו, מתוך כוחנות ושליטה…”.
רגע ההתעוררות שלה היה, באחת הפגישות כשאמרה לי: “אני מרגישה בכלא – בלי סורגים”.
ההחלטה שלה הגיעה, בעקבות ההתעוררות שלה. “אני מתה מהלכת. לא מוכנה להמשיך כך. לא בשבילו ולא בשביל הילדים. אני רוצה לחזור לעצמי, לדינה שהייתה פעם שמחה וצוחקת. לדינה שיוצאת לשיעורים, לחברות….די!”
עבודת הריפוי החלה מהאמונה בעצמה. כי היא כבר לא ידעה מה ואיך נכון להתנהג. המשפטים הביקורתיים שתמיד אמר לה, כבר היו חלק ממנה. היה צורך להפריד, מה שייך לו ומהי דרך הביטוי האישי שלה. מהו הקול האישי, הבחירה והאמונה שהרגשות שלה לא רק אמיתיים – אלא גם נכונים.
התהליך להבראה אישית, היה מלווה בהתקדמויות ובנסיגות. הבכי שלה, היה חלק משחרור של חלקים נפשיים שאינם שלה. בתחילת התהליך, בסימולציות שיצרנו, הגוף רעד מפחד. היא דמיינה את התגובות שלו, את הכעס והאיומים שלו. אע”פ כן, היא הייתה נחושה שהיא לא נכנעת יותר.
היא הפסיקה להסכים לכל מה שהוא מחליט. עדיין היה לה קשה לשים גבולות. בכל מצב שנוצר ביניהם, היא תרגלה כיצד לחזור לעצמה, ע”י ששאלה, מה היא מרגישה? מה היא רוצה? וכאשר בחרה כיצד להגיב, אמרה בטון החלטי ומכבד ובמשפט קצר. כשהוא ניסה לבטל אותה, היא לא נעלבה כמו פעם וגם לא הגיבה. למדה לומר לעצמה שזו בעיה שלו בלבד. הוא אמנם השתולל מכעס, כדי “להחזיר אותה למסלול ה’נכון’ והמוכר. אלא שהיא כבר לא התרגשה. כי כבר קיבלה כוחות עצמיים פנימיים.
היום, היא אומרת: “הייתי צריכה מישהי מבחוץ שתגדיר לי את מה שלא ידעתי להגדיר לעצמי, כי הייתי במערבולת רגשית קשה ולומר את מה שלא העזתי לחשוב בקול : ש’זו לא אהבה. זו שליטה’. אני לא אשמה בזה שהייתי טובה. הוא ניצל את זה. אבל היום, אני טובה קודם לעצמי.”
אם את או אתה, חיים בזוגיות שגורמת לכם לחשוב פעמיים לפני כל מילה, אם אתם מרגישים אשמה, הקטנה, הגבלה ושאולי אתם הבעיה, אתם לא לבד.
שימו לב לסימנים העיקריים לזוגיות לא בריאה:
צורך תמידי בהערצה, חוסר אמפתיה, תגובות קיצוניות לביקורת, מניפולציות רגשיות, התנשאות וביקורת גלויה או סמויה ושיתוף הילדים כנגד בן הזוג.
יש דרך לצאת מזה – לחיים שבהם אתם לא רק צריכים להצטדק על מי שאתם, אלא תלמדו לקבל את הזכות הבסיסית: לחיות את חייכם במלואם.