כל מי שפקד את ציון הרשב”י במירון, ודאי ראה את הכתובת הגדולה בכניסה למתחם: “עיר וקדיש מן שמיא נחית” – “כי לא תישכח מפי זרעו”. ראשי התיבות בפסוק הראשון הם “שמעון”, וסופי המילים בפסוק השני – “יוחאי”. רמז זה גילה לא אחר מאשר רבי נחמן מברסלב לתלמידו רבי נתן, במהלך נסיעתו האחרונה מברסלב לאומן, בה נפטר (חיי מוהר”ן קפ”ט). רבי נתן הכניס את הדברים לספרו הגדול “ליקוטי מוהר”ן”, אך לא כאחת ה”תורות”, אלא כפתיחה לספר כולו, ממש לפני תורה א’.
מדוע? מסתבר שאין אלו רק רמזים נאים של אותיות, אלא התוויית דרך להבנת משמעותו של רשב”י ותורתו לדורות עולם, ובפרט לדורות האחרונים. רבי נחמן מקשר את הדברים למחלוקת בין “רבותינו שביבנה” לבין רשב”י בשאלה הנוקבת: האם עתידה תורה שתשתכח מישראל? וכך אומרת הגמרא (שבת קל”ח): “תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ אֱלֹקִים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמוֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'”, וּכְתִיב: “וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה’ – וְלֹא יִמְצָאוּ”. אולי בימינו מילים מסוימות בנבואת הנביא עמוס הפכו לשירים פופולריים, אך הנביא כתב אותם כנבואת פורענות, ללא ספק.
מדוע פותחים חכמי יבנה את הכינוס החגיגי ורב הרושם “לכבודה של תורה”, בהכרזה מעציבה כזו, שעלולה “להוציא את הרוח מהמפרשים”? לכאורה המשמעות היא שכל מה שנשקיע ונעמול, יירד לבסוף לטמיון, חלילה? ואמנם רשב”י בהמשך הסוגיה, חולק בתוקף: “תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁתִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל! שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ״. וכאן אנו תמהים ומשתוממים פעמיים: פעם אחת על חכמי יבנה – וכי לא הכירו פסוק זה המפורש בתורה ש”לא תישכח”, עד שהביאו מקור מנביאים האחרונים ש”כן תישכח”? ופעם שנייה – על רשב”י: והרי כל ההקשר של הפסוק בפרשת “וילך” הוא שעם ישראל באמת יזנח את דרך ה’: “…וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ… וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ” – ה’ מודיע לנו בפירוש שיבואו עלינו זמנים של שיכחה, ריחוק וכישלון. אז מכאן לוקח רשב”י את הראייה לכך ש”לא תישכח”? לכאורה תמוה מאוד!
אלא שחז”ל בדור של אחרי החורבן הבינו שגם אם בדורם התורה עדיין פורחת, הגלות האינסופית תביא פירוק נורא, ומחלה איומה של שִכחת התורה באחרית הימים. הם הבינו שתפקידם לבנות כבר כעת כלים ותרופות שיוכלו להיות זמינים לעת קץ, כדי לרפא את השבר הגדול.
ובדיוק על זה חולק רשב”י! הוא אומר לחבריו: אני רואה את כל התמונה באופן אחר לחלוטין! מה שאתם מזהים כ”מחלת שִכחה” אני רואה רק בתור סימפטום למשהו אחר לגמרי – “לא רעב ללחם ולא צמא למים – כי אם לשמוע את דברי ה’“. בניגוד ל”מודל” של “מחלה ותרופות” הוא מציב מודל חלופי: “צימאון נורא לקשר בלתי אמצעי עם רבש”ע”. ההשלכות של צימאון בוער שכזה הן מאיסת ה”לבושים” הנדושים והבלתי מספקים שבתורה, דבר שנדמה כ”מחלות רוחניות” של כפירה ושִכחת ה’, אך באמת זוהי גדלות נשמה שמבקשת לה דרור אלוקי אמיתי, ואינה מסתפקת בתורה חלקית ובינונית. באמת זהו צימאון לטעום מעץ החיים: “וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי. וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, ה’ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר”.
רשב”י ידע שאם הוא מסוגל לראות כך את הגאולה, סימן שעליו גם מוטלת המשימה לחבור לשורש נשמת ישראל ואורייתא, ולוודא שעץ החיים יוכל לתת פריו לישראל בזמן הנכון, ולהשביר את הרעב והצמא לדבר ה’. ולכן הרמז בפסוק הוא עליו ממש: כי לא תישכח מפי זרעו – זרעו של יוחאי.
לשאלות באמונה, עצה והדרכה: [email protected]
