אם תשאלו את GPT, מהו הרעיון של פסח שני, הוא יאמר משהו מעין זה: "פסח שני מגלם בתוכו את הרעיון הגדול של "לא מאוחר מדי". גם מי שנמנע ממנו להשתתף בזמן – בגלל סיבה מוצדקת – יכול להשלים את החסר. פסח שני הוא הוא סמל לתשובה, תיקון, הזדמנות שנייה." סוף ציטוט.
יפה, לא? ממש בינה יתירה. אך אין מספיק מילים כדי לתאר כמה נורא ואיום עלול להיות המסר המתוק הזה. עשו טובה לעצמכם, וקחו "כלל אצבע" לגבי כל מודל בינה מלאכותית: בכל פעם שאתם מרגישים שקיבלתם ממנו מסר מתוק ו"מחזק" – תחשדו. סיכוי מצוין שהוא מחמיא לחולשות שלכם, מנרמל אותן ומייפה את הקשיים בטיעונֵי 'זו לא אשמתך'.
מדוע זה כך? סיבה מרכזית היא שהבינה המלאכותית אינה חושבת, אלא רק עוקבת ומחקה. את מה היא מחקה ואחרי מי היא עוקבת? אחרי האנושות כמובן: היא "חקיינית תרבותית". החישובים הסטטיסטיים האסטרונומיים שלה "מנבאים" את התשובה הרצויה, לפי הנתונים הקיימים במאגרים הבלתי נדלים של רשתות המידע העולמיות, ואלו משקפות בסך הכול את התרבות המצויה, ולא הרצויה. ובתרבות הנוכחית – להיות "קורבן" זה אחלה, זה מקנה המון זכויות ונקודות טובות. בתרבות המקובלת מסביבנו, להיות "בלתי אשם" משתווה ומתחלף ל"בלתי אחראי".
כך שבאופן הכי בנאלי (גם אם בשפה גבוהה ואינטליגנטית, משופעת במקורות וציטטות) – המושג של "הזדמנות שנייה" נלקח מהתרבות הסלחנית וה"מכילה", שאין בה החלטיות ואמת ברורה, שבה כל הערכים רק יחסיים ותלויי "הבנַיָיה חברתית": 'נו, תן להם גם הזדמנות, אל תהיה קשה, מה איכפת לך? תראה כמה הם רוצים, למה שיישארו בצד? זה לא אשמתם'… ואת הקשקוש הזה, הנוצרי-פוסטמודרני, "מלבישים" על דברי תורת אמת נצחית, ותולים במילים: "למה ניגרע?" את כל הדייסה שכבר התבשלה בתפיסה המעוותת הזו מלכתחילה. ועכשיו נבוא אנחנו ונאכל את זה, רק כי זה מוגש לנו בכלים נוצצים? חלילה לנו!
האם "למה ניגרע?" נברא כדי להכשיר כל פשע וזוהמה? לתת מקום לכל רשלנות ומחדל? לצנן ולייבש כל להט וצימאון נוקב לאמת ולקודש? לגונן ולחוס על כל מי שמרגיש את עצמו "קורבן"?
פסח שני לא מתחיל מ'זו לא אשמתי – מגיעה לי הזדמנות שנייה'! זה בכלל לא קשור לאשמה, ולא "מגיע" לך כלום, בטח ובטח אם לא התאמצת, אם כשלת או התרשלת. לפי חז"ל ורבותינו המפרשים – אדרבא: אותם אנשים שנטמאו לנדב ואביהוא ביום השמיני בניסן, ביקשו לקיים מצוות אכילת הפסח בליל ט"ו בניסן שבא כבר לאחר טהרתם, (ויימנו על הקורבן ע"י שליח שיקריב גם בשמם). ואילו היו טמאים גם בערב, בזמן אכילתו, לא היו שואלים דבר! ובניסוחו של "אור החיים הקדוש": "וכי מה מבקשים? ליתן להם תורה חדשה?!" עיין שם שמביא עוד אפשרויות במסגרת ההלכה שהעלו אותם צדיקים, שזכו והתגלגלה זכות פרשת פסח שני כולה על ידם.
אלא שבאמת התורה כן חידשה בפסח חידוש מופלא של "דיחוי": "נדחה לפסח שני" (משנה). לא כי "מגיע לי" או "אין זו אשמתי". זה ממש לא מתחיל מהבעיות האישיות והאנושיות שלנו. אלא משום שפסח כולו הוא חידוש אלוקי של "חיפזון" שמחוץ לסדרים העולמיים ואפילו הרוחניים. וחיפזון אלוקי יש לו מחיר, הוא עלול להותיר אחריו שובל של "קצוות פתוחים" ועניינים בלתי פתורים בחיים ובמציאות – עבור היחידים: "יחיד נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחה לפסח שני".
כדי למנוע מצב של "אדמה חרוכה" אחרי החיפזון וההכרחים האלוקיים שבכל דור ודור, באים בהנהגה האלוקית "פסחים מאספים", השני, השלישי והרביעי… שכונסים את הנפוצות: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן, כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלוֹקֵי יִשְׂרָאֵל".
לשאלות באמונה, עצה והדרכה: [email protected]
