בתפילותינו היומיומיות מוזכר "קיבוץ הגלויות" כמה פעמים ביום, בתפילות העמידה ובברכת "אהבה" שלפני קריאת שמע בכל בוקר. הביטוי הנפוץ והשגור לאוזן ולפה, הוא "מארבע כנפות": "ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד (מהרה) מארבע כנפות הארץ לארצנו". מקור מילות הברכה הוא בלי ספק הפסוק בישעיהו י"א, באותו הפרק הנפלא אותו אנו קוראים ביום העצמאות בתפילת שחרית: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ, אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם. וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ".
אלא שנותר עניין תמוה ומעניין – מדוע נקט הנביא עצמו בלשון "ארבע כנפות" – שהיא לשון התורה שבכתב עצמה – לעניין ציצית!? מה ראה ישעיהו בביטוי ה"טכני-הלכתי" של מצוות הציצית והבגד בעל ארבע הפינות, החייב בציצית, שגרם לו להנציח אותו לדורות עולם בנבואתו ובתפילות כל עם ישראל לנצח, ביחס לגאולה ולקיבוץ הגלויות?
ב"כנף" יש שני עניינים שונים אך קרובים וקשורים זה בזה. העניין הראשון הוא "כיסוי". הכנפיים מכסות ומסתירות, מגינות ושומרות: "שש כנפיים לאחד, בשתיים יכסה ידיו, ובשתיים יכסה רגליו". ובחז"ל מצאנו, בהמשך לסיפור על "אלישע בעל כנפיים", שנעשה לו נס ונהפכו התפילין שלבש במסירות נפשו ל"כנפי יונה" – "ומדוע כנפי יונה? מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצוות מגינות עליהן".
העניין השני הוא "כינוס", והמילה הארמית בלשון חז"ל לכינוס ולאיסוף היא "כנופי". הכנף עוטפת ואוספת, מקבצת ומלכדת, כלשון התורה בשירת האזינו: "כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף, יפרוס כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו".
מצוות הציצית נוהגת בבגד "שרובו של קטן מתכסה בו", בגד שראוי להיות עוטף ושומר את הגוף שתחתיו. אך גם יותר מזה. הציצית התלויה בכל פינות הבגד, בארבע כנפותיו גם מכנסת אותנו, את ליבנו, עינינו ומחשבותינו, לזכרון התורה, ומונעת את "התפזרותם לכל רוח" – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם… למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי, והייתם קדושים". הנה אם כן, מצאנו שמצוות ציצית בארבע כנפותינו אכן פועלת עבורנו את פעולת ה"כנף" הטבעית: שומרת, מכסה ומצניעה, ובנוסף לכך גם מאספת ומכנסת את הכוחות, לבל יתפזרו ויתדלדלו.
הגלות ופיזורה לא רק שגרמה לאובדן הביטחון והגברת הסיכון לעם "מפוזר ומפורד בין העמים", היא גם גרמה לכך שרכושנו התרבותי וכוחות החיים המיוחדים שלנו פוזרו ונטמעו בין הגויים. קיבוץ הגלויות ונידחי ישראל לארץ ישראל, מתקן את שני הצדדים של אסון הגלות: הוא חוזר ומאפשר לנו לשמור על עצמנו וקיומנו כעם יהודי בארצו, ועמוק יותר – מכנס שוב את הכוחות, כוחות הרוח והנפש, הכישרונות והחלומות המפוזרים, לתוך "מעבדה" אחת גדולה ופנימית, שהיא כולה שלנו ומתאימה לנשמתנו.
אם פירוש זה נכון וצודק, נוכל לשים לב לעוד נקודה אחת: כנפי הציפור פועלות את תפקידן המכנס והמגונן ואינן נעלמות ומתבטלות מהמציאות "בסוף היום", אלא הן חלק בלתי נפרד ממציאות הציפור. כך גם במצוות ציצית, ארבע הכנפות שבבגד אינן "תקלה" שיש להתגבר עליה, היא כולה מצווה, אין צורך לכנס את כנפות הבגד ולהכניסו עם הציציות לכיס או נרתיק, אלא אדרבה, כל הרעיון הוא שהיא תהיה פרוסה ופשוטה למלוא גודלה על כל הגוף. כך הוא בטלית קטן המכונה בלשון ההלכתית "ארבע כנפות", וכל שכן בטלית גדול.
מכאן נוכל להקיש וללמוד שגם המציאות של פיזורנו ב"ארבע כנפות הארץ" אינה רק "תקלה" שתימחק בזכות הגאולה. בקיבוץ גלויותינו "מארבע כנפות הארץ לארצנו", גם כאשר יושלם התהליך המעשי ועם ישראל ישוב לארצו בהמוניו, כנפות הארץ הן שלנו, חלק ממציאותנו השלמה והבריאה, כי את כל הברכה שנזכה לה אנחנו בזכות שיבת ציון, ננחיל לעולם כולו: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם, כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹוקִים עִמָּכֶם" – במהרה בימינו.
לשאלות באמונה, עצה והדרכה: [email protected]
