דיינו? די – דיינו! // הרב אמיר דומָן, עורך "ערוץ מאיר"

ראשית – מסירת מודעה, אישית וכללית: שיהיה ברור לפני כל דיון ולימוד – שלא "דיינו", ולא "דיידיינו". כי לאחר שכבר "טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו", והוציאנו ממצרים… עד שהביאנו לבית הבחירה לכפר בו כל עוונותינו, אחרי כל זה – אין יותר "אחורה פנה", ואין מציאות של "ויתור" ו"הסתפקות במועט", כביכול.

עכשיו אפשר לפתוח יחד בלימוד. כל "נקודת ציון" בדרך החסדים השמימיים על ישראל, שעליה אנו מודים בביטוי "דיינו", משמעותה: די היה ולו רק בחסד העצום הזה, גם מבלי שידענו מה יגיע אחריו, כדי להודות ולשבח עד אין קץ לכל הדורות כולם, ללא תנאים או ציפיות נוספות. לפי זה "דיינו" הוא כמו "אשרינו".

אבל כאן הבן שואל: אם כך, מהו ההבדל בין שירת "דיינו", לשירת "נשמת"? כי בסוף הסדר, בהמשך ה"הלל", ב"נשמת כל חי" אנו חוזרים במילים דומות ממש: "וְאִלוּ פִינוּ מָלֵא שִירָה כַיָּם… אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ עַל אַחַת מֵאָלֶף אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים, וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת, שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּנוּ, וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ" וכו'. כלומר, כל חסד אלוקי, כללי או פרטי, כבר מחייב אותנו בהודאה אינסופית. מה עוד יש להוסיף על כך? איזה עומק נוסף מלמדת אותנו ההגדה בשירת "דיינו"?

שימו לב בבקשה: מה מאפיין במיוחד את ההודאה שב"נשמת"? נכון, התיאור הוא כמותי במובהק: אחת לאלף, אחת לאלפי אלפים, אחת לריבי רבבות. כלומר, מבלי להיכנס בכלל להשוואה בין חסד אחד לאחר, או למשמעות ולהשלכות של כל חסד – כולם מחייבים אותנו להודות אין קץ. אבל ב"דיינו" מופיע משהו חדש! מתגלה לנו שהחסדים אינם מנותקים זה מזה: א. הם באים בסדר כרונולוגי. ב. הניסוח של ההגדה איננו: "אילו הוציאנו ממצרים – דיינו, ואילו עשה בהם שפטים – דיינו, ואילו קרע לנו את הים – דיינו", וכו'. אילו כך היה, פירושו שכל חסד עומד לעצמו וקובע ברכה לעצמו. זה אמנם נכון, וכך אמנם נודה ונשבח בסוף ליל הסדר, ב"נשמת". אבל החידוש הגדול והשמחה הגדולה של "דיינו" היא – שאין דיינו בכך!

נכון שיש להודות אין קץ על כל חסד אלוקי, אבל החסד המופלא ביותר הוא האופן שבו הקב"ה מחדש את נשמת כנסת ישראל בעולם. כל שלב בגאולה נבנה על גבי השלב הקודם, ומצטרף אליו. זוהי משמעות הניסוח ה"מורכב" ו"מסורבל" לכאורה: אילו זכינו לאל"ף, גם אילולי זכינו לבי"ת, דיינו, ואילו זכינו לבי"ת (שהוא בעצם א'+ב'!), גם אילולי זכינו לגימ"ל – דיינו, וכן הלאה. נשמת ישראל הולכת ומקבלת "גוף" ו"כלים" חדשים, עם כל שלב ותוספת, ובכך יוצא לאור ה"עם זו יצרתי לי". היצירה הולכת ומקבלת פנים חדשות ואיכויות חדשות, לא רק כתוספת כמותית, (כמו השקית שבה אוספים הילדים את האגוזים והממתקים שמחלקים ההורים במשך ה"סדר"…) אלא כעובר במעי אמו שבכל שבוע נוסף משתנה כולו מהותית, וכמו ילד שגדל בכל שנה לא רק במשקל וגובה, אלא בכוחות חיים, נפש ורוח, המחדשים את כל מהותו מעיקרה.

כל שלב ב"דיינו" הוא "פנים חדשות" בהופעת נשמת ישראל, וחלק מהותי בדנ"א הישראלי, שהתפתח על פי "סדר" שגלוי וידוע לבורא עולם ומנהיגו. כל שלב הוא מדויק וקריטי בזמנו ובנחיצותו ליצירת כלל ישראל הנצחי, ואינו דומה בכך ל"ניסיך ונפלאותיך שבכל יום עמנו" – החסדים ה"רגילים".

"ליל הסדר" הוא התקשרות נשמתנו הפרטית עם ה"סדר" של יצירת נשמתנו הכללית. לאחר שהושלם הסדר "ממצרים לירושלים" ונגמל הפרי, אין דרך "להנדס לאחור" או לחתוך איברים חיים מנשמת כלל ישראל, חלילה, או מנשמתנו. לא "דיינו" אלא "די – דיינו!", די לוותר לעצמנו, או לוותר על עצמנו. די להסתפקות במועט האישי או הלאומי. יהי רצון שיתקיים בנו מהרה: "ונתתי לכם ברכה – עד בלי די!"

לשאלות באמונה, עצה והדרכה: [email protected]