יצאנו ממצרים – ולכן? // הרב אמיר דומָן, עורך "ערוץ מאיר"

• יצאנו ממצרים ולכן יש לנו תכונה לא רציונאלית של "יציאה" מתמדת. אנחנו "יוצאים" בהגדרתנו, "יוצאים סדרתיים", כל הזמן, כל ההיסטוריה, וגם כל אחד ואחד בחיים שלו, בכל צומת או התרחשות. המשמעות היא שיהודי לא יכול רק "להישאר". לא באותה עבודה, לא באותו גיל ולא באותה עמדת נפש או אפילו עמדה פוליטית. אותם מבני ישראל שלא הפנימו את הטבע החדש של הכורח "לצאת" – נותרו במצרים ואבדו לנו.

האם משמעות הדבר היא שיהודים מחליפים זהויות כמו זיקית, רק כי "אי אפשר להישאר", וחייבים "לצאת"? חלילה! יש דברים טובים שנשארו (לכאורה!) ממש כפי שהם, כבר דורי דורות. אם כך מהי הכוונה של "תמיד לצאת"? הכוונה היא שתמיד יש בחירה חופשית, תמיד צריכה לבוא מחשבה מחודשת, בחינה מחודשת של הנחות היסוד, ולא רק קבלה אוטומטית של הרגלים. רבנו הרב אברהם שפירא, ר' אברום זצ"ל, אמר ש"רב בישראל צריך תמיד 'לחיות על המזוודות'!", כלומר – להיות חופשי, לא להיות חייב כלום לאף אחד מלבד לקב"ה, כך שלעולם לא יוכלו לאיים עליו: 'אם לא תשמע לנו, נעיף אותך מהרבנות'. רב אמיתי תמיד ישיב באופן נחרץ: 'מצוין, המזוודות שלי כבר ארוזות, לא תפחידו אותי!' והרעיון הוא שאדם רציני לא נותן לעצמו להתמכר לשקט ולנוחות של מצב יחיד, ותמיד פתוח לחשוב מחדש ולפנות לדרך חדשה אם זהו רצון ה'.

נחדד: מה נאמר לגבי משפחה? האם שייכת "בחירה חופשית" לאחר שכבר הקמנו בית, זוגיות ומשפחה? לכאורה, מה שייך לדבר על "בחינה מחודשת של הנחות יסוד"? האם המשפחה שלנו עומדת תמיד בספק? חלילה! בחינה מחודשת אינה הטלת ספק, אלא נכונות ללמוד ולהתקדם, להשתפר ולהתאמץ מול משימות חדשות שמזמן לנו הבורא. מסופר על יועצת נישואין מפורסמת ביותר שנהגה לעלות לבמה בהרצאותיה מול מאות ואלפים, ולפתוח במילים הבאות: "שלום, שמי… ואני נשואה כיום זו הפעם השישית… (- רחשי תדהמה בקהל). …לאותו הבחור (- צחוקים נבוכים)". ואז מסבירה שלא התגרשו והתחתנו שש פעמים, אלא בחרו זה בזה מחדש בכל שלב ושינוי בחיים.

"הביחד" של היום לא קיים רק בזכות אתמול, וגם הבחירה של אתמול אינה מוטלת היום בספק. ממש לא! אלא שמתוך שאנו מלאי אמונה שהקב"ה מחדש חיים בחסדו, ברור לנו שבתוך האמת והוודאות של "אתמול", גנוזות אמת וודאות גדולות יותר ומגוונות יותר! האם לא נרצה לברר אותן, ולצאת "מן המצר למרחב י-ה"? גם הדברים הטובים שנשארו לנו "כפי שהם" כבר דורי דורות, הם ממש לא "כפי שהיו"! הם ממשיכים לפעום ולחדש את צורתנו, נוספים בהם טעמים לשבח, הם מעמיקים שורש ועוצמות חיים, ולחלוטין לא "קופאים על שמריהם".

• יצאנו ממצרים ולכן יש לנו "חוש" והבנה אינטואיטיבית ב"מיצרים" למיניהם. אנחנו עם שיודע "לקרוא מפה" ולהבין מה באמת נכון לו ומה לא, גם מול קמפיינים מתוקצבי מיליארדים, ומכונות רעל משומנות. בסוף-בסוף, אחרי כל הבלגן, יש סדר. סדר פנימי ומצפן מחודד ביותר. האם קל לשמוע אותו? לפעמים קשה מנשוא. לפעמים ליחיד ולחברה אין די קשב וריכוז, בשטף התלאות, לעצור ולהקשיב לעצמם פנימה. יבואו אז שלוחי ההשגחה ויזכירו לנו: לפעמים מתוכנו – נביאים וחולמים גדולים, נבונים ואמיצי רוח גדולים. לפעמים יבואו שלוחים כואבים, כי "בכל עושה הקב"ה שליחותו, אף בדבר טמא, בעקרב, ביתוש, במלך קשה".

אך הכלל היסודי הוא אחד בכל המקרים: כל ה"מעוררים" למיניהם אינם באים לחדש לנו שום דבר חדש שלא ידענו! עם ישראל "לא קונה לוקשים", ואי אפשר "למכור לו סיפורי סבתות". הסיבה היחידה שבסופו של דבר אנחנו תופסים מה שנכון לנו, ומואסים במה שתוקע אותנו, היא שאותם המעוררים הצליחו לכוון לנקודה הפנימית שכבר קיימת אצלנו מאותה יציאה ראשונית, יציאת המיצרים הקדומה, יציאת מצרים. שם נצרב בנו באופן סופי החופש העמוק האלוקי, שאין עליו שום עול מלבד מלכות שמים הטובה והמתוקה לאין חקר: "עבדיי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" – "עבדיי – ולא עבדים לעבדים".

לשאלות באמונה, עצה והדרכה: [email protected]