סיכום בשני משפטים לטור הראשון בסדרת פסח: חובת זיכרון יציאת מצרים היומיומית, היא חלק מהותי מקבלת עול מלכות שמים המתמדת, כיוון שהיא מרכיב ראשוני בזהות האישית והלאומית שלנו. התורה עצמה מדגישה שוב ושוב שיציאת מצרים מחייבת אותנו לביטוי מעשי קבוע של טוב וחסד לזולת.
יכול להיות שיהיה הבדל בין יחיד שיצא מבית האסורים ונפדה משבי ועבדות, לבין עם שלם. אולי יחיד שיצא מעבדות לחירות לא יצליח להתעלות למקום של נתינה והטבה לזולתו, וישקע ברחמים עצמיים, קורבנות, והרגשה של "מגיע לי, אחרי כל מה שעברתי". ובפרט אם "יש את מי להאשים", ולצערנו יש מי שדוחף לכיוון כזה גם כיום. אבל עם שלם שנגאל בצורה "חותכת" ומופלאה, מסבל נורא של מאות שנים – זה עולם אחר לחלוטין!
לא שאין קשיים גם כאן. התורה מספרת על מתלוננים, מאשימים ומתקרבנים, לאורך התהליך כולו. אבל אלו יחידים או תופעות מקומיות חולפות. "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע!" – זו הגדרה מדהימה לעם ישראל: "עם נושע", בהווה תמידי. ולא רק שהישועה היא הגדרת מהותית באופי הישראלי, אלא "עם נושע בה'!" נושע בידי ה', נושע בשם ה', נושע בעצם היותו אלוקי, בהיותו עם ה'.
היהודים הם עם ששרוי במצב צבירה של "גאולה מתמדת". ובעבור זה גם ה' יתברך הוא, כביכול, במצב של "גואל תמידי" – "ברוך אתה ה' – גואל ישראל". יותר מזה: חז"ל במקומות רבים העזו לבטא באופן עוד מרחיק לכת, שלא רק שהוא תמיד "גואל חזק", אלא כביכול אף הוא נגאל עמנו, בגאולה שהוא גואל אותנו. הנה דוגמא אחת (ילק"ש זכריה תקע"ז):
"אמר רבי אבהו: שלך ושלנו היא הגאולה, דכתיב (תהלים פ'): "לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִין וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ, וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ".
אמר רבי מאיר: כתיב "ויושע ה' ביום ההוא" – "וייוַשָע ה'" כתיב, כביכול כשישראל בצרה, אף הוא עמהם, שנאמר: "בכל צרתם לו צר". וכתיב: "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה". וכתיב: "ושם דרך, אראנו בישע אלוקים" – 'בישע ישראל' אינו אומר, אלא "בישע אלוקים".
ועוד במפרשים על הפסוק הנ"ל, "עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ" – "פירושו: עורר גבורתך, כי גם לך חלק בישועתנו, כי אין מייחד אלוהותך זולתנו (רבינו המאירי). ורש"י גוזר מהבנה זו השלכה מעשית: "אע"פ שהם רשעים ואינם כדאי, עוררה גבורתך להם. ולמה? כי 'לכָה (=כמו: לךָ) לישועתה לנו': לך נאה ועליך להושיע, בין חייבים ובין זכאים! כמו שנאמר למשה במצרים: "ראה ראיתי את עני עמי". שתי ראיות הללו למה? רואה אני שהם עתידים להכעיסני, ואעפ"כ ראיתי את עניָם, מפני השבועה שנשבעתי לאברהם".
כלומר, התגלות הטוב האלוקי בעולם כולו שעוברת דרך עם ישראל, לא כ'הצהרה' אלא כמציאות חיים היסטורית מופלאה – היא הנגאלת בכל עת ובכל דור, ברמה כזו שהיא אפילו מעל חשבונות החובה והזכות! שם שמים נושע ממְצָרַיו, ויוצא מן הנעלם – אל הגילוי, מן הגנות – אל השבח, מן הקושיות הכואבות – אל פתחון הפה הסח והמגיד שבחו של מקום ברוך הוא, ושבחם של כל הבנים והבנות כולם, "בין חייבים ובין זכאים".
ומכאן לוקח גם האדם היחידי את הכוח לקבל את היותו נגאל ונושע, ולהתגבר על מנעמי ה"מגיע לי" המורעלים, המשעבדים אותו לתחושות ההחמצה והחמיצות. ה"הישגים", כביכול, שהוא גורף באמצעות הטחת אשמה ודרישות פיצוי, בהבלטת המחסור והכאב שהיו מנת חלקו, רק משקעים אותו בטיט, במרמור ומרורים, והישועה האמיתית מתרחקת. לעומת זאת, המצה הענווה מזכירה לו שהוא לא "יוצא מן הכלל" אלא "יוצא עם הכלל" לחירות עולם.
זיכרון היציאה מעבדות ושבי מצרים בהחלט מקנה לנו "זכויות": הזכות להיות חלק מישועת ה' עצמו, מישועת ישראל וגאולתו הנצחית, והזכות לקבל כוחות אינסופיים להתגבר ולצאת מכל צרה וצוקה, כדי להמשיך ולהיות בנתינה מתמדת לזולתנו, הזקוקים לישועה בגוף, בנפש וברוח.
לשאלות באמונה, עצה והדרכה: [email protected]
