יש בסידורים בסוף התפילה "שש זכירות" או "עשר זכירות". הזכירות הללו מתחלקות לשלוש קבוצות: א. חלקן מופיעות כציווי "עשה", כמו: "זכור את יום השבת לקדשו". ב. חלקן רק כ"לא תעשה" – "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב". ג. ויש "זכירות" הבאות בכפל ציווי: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמִּדְבָּר!", וכמובן מצוות היום: זכירת מעשה עמלק: "זכור… לא תשכח".
ולכאורה הדבר מפליא מאוד! אם ה"עשה" לזכור כבר כולל בתוכו איסור שכחה, או שלאידך גיסא – האיסור לשכוח ממילא כולל חובה לזכור – מדוע יש מצוות בהן חוזק העניין בכפל חיובי ושלילי גם יחד? ואם נאמר שיש סיבה טובה לכפול במצוות מסוימות, גם לזכור וגם לא לשכוח – מה זה מלמד על המצוות האחרות, בעלות הניסוח החיובי או השלילי בלבד?
אם נמשיך קו מחשבה זה, יופיע רעיון מעניין ביותר! המצוות הכפולות מלמדות שהקב"ה ביקש "לסגור הרמטית" את הנושא, ללא כל פתח או הקלה: כך בעניין עמלק, וכך גם ביחס לזכירת היותנו עם קשה עורף, ואהבת ה' אותנו בברית עולם מוחלטת למרות הכול. ואילו הנותרות, יש בהן שחובה לזכור, אבל מותר לשכוח קצת, ויש שלהיפך – אסור חלילה לשכוח, אבל לא תמיד מוכרחים לזכור…
נשמע משונה? הסיבה לכך היא, כמובן, ש"ידיעת ההפכים אחת" אצלנו, ו"זכור, אל תשכח!" מובן לנו כפעמיים אותו הדבר. אבל זה לא נכון! גם הגמרא (מגילה יח) מדייקת ומבחינה: "'זכור' – יכול בלב? כשהוא אומר: 'לא תשכח', הרי שכחת הלב אמור. הא מה אני מקיים 'זכור'? בפה". "לב ופה" הם לא רק כפל איברים כמו "יד ימין ויד שמאל", אלא שני עולמות, שני מרחבי חיים בעלי אופי ייחודי ותפקיד שונה. ה'לב' הוא האטמוספירה, יסודות ההכרה והזהות העמוקים, לאורם אנו מכוונים את כל חיינו. ה'פה' הוא התרגום המעשי של אותם האידיאלים בחיים שבפועל, יום יום ושעה שעה.
לכן יש "זכירות" שעיקרן עיצוב הזהות הישראלית, כגון מעמד הר סיני, אך אין להן צורך בוער בתרגום מעשי, כגון קריאה יומית של עשרת הדברות. ויש "זכירות" שתפקידן לעצב את המציאות היומיומית שלנו, כגון מעשה מרים (שמירת הלשון!) ושבת, אך הערך הכללי שלהן בזהות היהודית נבנה מאליו מתוך הצד המעשי, ולא נדרשת בהן התעוררות מיוחדת של "לא תשכח".
ויש עניינים שמקיפים וחובקים אותנו, ואין דרך "להימלט" מהם, לא תודעתית ולא מעשית, נרצה או לא נרצה: עמלק ומעלליו, או הקשר המורכב והנצחי שלנו עם אבינו שבשמים (זכור אל תשכח את אשר הקצפת), וגם, ואיך לא? – ירושלים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ͏ִים תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי".
"פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים…"
בפורים עברנו מהפכה של זהות עמוקה, וגם של מציאות מעשית כעם וכיחידים – מתורה שבכתב ונבואה, לתורה שבעל פה שעיצבה אותנו מחדש לנצח. הסיסמה "כנוס את כל היהודים" המפורדים ומפוזרים, הפכה ל"צו 8" המעשי והרחב ביותר לכל הדורות: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם, וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר… בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר". הזהות ה"יהודית" הקולקטיבית, והערבות ההדדית המעשית, נחקקו מאז בנשמותינו לעד.
לכן, בימים ובשבועות הקריטיים הללו, חובה עלינו לזכור ולא לשכוח, בלב ובפה, בהכרה ובמעשה, את מצב אחינו שבשדות, החקלאים, החוואים, המתיישבים בספר ומפריחי המדבר – ולהתפלל ממש מעומק הלב על הגשמים העצורים! על ארץ ישראל היבשה, על הגידולים הגוועים מצמא, ובעיקר על הקשר החי והקרוב שבינינו לאבינו שבשמים, שהגשמים הם "מדד" לו. ננסה יחד להפשיר את הלבבות המטושטשים מתרדמת החורף והמלחמה, ולפתוח אותם לשוועת "אדם ובהמה". נאמין שקרוב ה' לקוראיו באמת, כי הוא מחכה ומצפה עוד יותר מאיתנו לגאול אותנו: "וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם, וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם… אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" (ישעיהו ל').
לשאלות באמונה, עצה והדרכה: [email protected]
