אני כבר מחכה לה דקות ארוכות היא נכנסת לבסוף כשהיא מתנשפת ומפזרת התנצלויות לכל עבר.
"וואי אני ממש מצטערת, לא הצלחתי למצוא חניה… ועד שהבייביסיטר בכלל באה.."
"זה בסדר מיכל", אני קוטעת אותה בחיוך "העיקר שהגעת. "
"לא, באמת! לא נעים לי ממך!" היא ממשיכה, פניה אדומות מבושה או מחום, אינני יודעת. הצעתי לה לשתות מכוס המים שחיכתה לה.
אחרי כל כך הרבה שנים, בחדר הייעוץ, אני משערת שאני יודעת לזהות כבר, מי עומד מולי. כואב לי עליה.
חמש דקות אחר כך נראה שכבר נרגעה.
היא ישובה על הכורסא שמולי ונראה לי שהיא נהנית מזמן שקט, רק בשבילה.
"תקשיבי" היא פותחת כשעצב בעיניה, " נפלתי על הגבר הלא נכון…"
במשך דקות ארוכות מיכל פרשה מולי את כל מה שישב לה על הלב, שנים, כך נראה.
מתברר שהיא נשואה כבר שתים עשרה שנה ואם לחמישה ילדים. אשה חרוצה, מסודרת ונקייה, רואים את זה עליה. היא גם עובדת מחוץ לבית.
" אני במרוץ מטורף כל הזמן, ובעלי לא שותף בכלום." היא מסיימת את הנאום העצוב שלה ומביטה בי.
ואני? אני מחייכת.
" מה?" נבוכה בעליל ולא מבינה מה גורם לי לחייך בכלל, כשלה עצמה בא לבכות.
"איך את מבקשת ממנו עזרה?" אני אומרת לבסוף.
" מה זאת אומרת? מבקשת שיעזור לי!"
" מיכל, איך?"
"מה, להדגים לך?" היא בטוחה שאני צוחקת.
"בדיוק! בואי נעשה סימולציה ממש כמו שאת מבקשת. אני אהיה במקום בעלך."
אני קמה ואומרת לה גם לקום. מניסיון יודעת שזה עוזר להשתחרר.
היא מגחכת. "את לא צריכה לקום בכלל. הוא מרוח על הספה, איך שמגיע מהעבודה."
אני מתיישבת בחזרה, נשענת אחורה, משתפת פעולה. "קדימה מיכל! תדגימי לי איך את מבקשת".
" תעשה לי טובה נו… רק תתלה את הכביסה. אני לא מספיקה כלום לבד… אתה רואה שאני בלחץ!"
אני מחכה כמה שניות ואז עונה כמו שייתכן שבעלה עונה: "בסדר נו, אל תהיי בלחץ. אלך לנוח כשעה ואקום לתלות כביסה…"
מיכל לא נותנת לי להשלים את המשפט ויורה מיד חזרה:
"לא! עכשיו אני מבקשת!! ואח"כ תלך לישון אם אתה כל כך עייף. אפשר לחשוב מה כבר עשית היום… אתה רואה רק את עצמך! אתה לא מעריך את כל מה שאני עושה… כולם אומרים שאתה רגיש ועדין… לכווולם. רק לא כלפי אשתך….". אני שותקת אבל היא לגמרי בתוך זה: "בכלל לא אכפת לך ממני… אתה אנוכי… חוסר ההתייחסות שלך, זה התעללות בי… אני מרגישה בודדה, קרבן של הנישואין האלה איתך…".
היא התיישבה בתחושת חוסר אונים ואז פנתה אלי (כיועצת):
"מה אני לא עושה… הכול!! רק כדי שיהיה לנו טוב ביחד. אני ממש מפרטת לו מה לעשות כדי שיהיה לו מוגדר ושלא יילחץ. בסוף הוא אומר שאני רואה רק את עצמי..נראה לך שאני אנוכית כזאת, אחרי כל הטירוף הזה? ביקשתי שנלך לייעוץ והוא לא מוכן. הוא טוען שאני זו שצריכה טיפול..".
אני קשובה אליה ולשטף דיבורה, שמעיד על כאב ותסכול רב. היא אכן בטוחה שהיא צודקת וש"נפלה בטעות" על האדם הלא נכון.
אילו רק הייתה נישאת לאדם אחר כי אז הכל היה הרבה יותר טוב..
כן. כך אני שומעת פעמים רבות, מפי נשים וגברים כאחד.
אני רואה בעיניה, את השאלה האילמת: "נכון שאני צודקת? נכון שאני קרבן של הנישואין האלה?
כואב לי עליה כואב לי יחד איתה. אך אני חשה שהיא עדיין לא פנויה באמת לברר, מהו החלק שלה, שיוצר את הסחרחורת הזאת.
היא זקוקה להכלה, להבנה ולאישור, שהיא באמת סובלת מאד…
המשך בשבוע הבא
"אני מבינה אותך מיכל. באמת חיים לא פשוטים את עוברת.."
אני מחמיאה לה על המטפחת. גם כדי לשבור את האווירה שהיא נתונה בה.
"נכון?" עיניה מוארות פתאום. אבל היא מוסיפה מיד, " בעלי בכלל לא שם לב…"
" יש גברים שלא שמים לב, אם לא אומרים להם." אני עונה לה והיא פתאום צוחקת…
ועכשיו, משקיבלה את הבנתי למצבה והשתחררה קצת, עתה היא פנויה לשמוע מה יש לי לומר. שאלתי אותה:
"מיכל, האם את רוצה להיות צודקת או שאת רוצה ליהנות מחיי הנישואין?"
אני רואה את חוסר ההבנה ומיד מפרטת:
" אם את רוצה לצאת צודקת- זו התייחסות למבט שלך בלבד על מערכת היחסים.
אבל אם את רוצה הנאה זוגית – אזי יש צורך להתייחס לנק' המבט של שניכם בעת ובעונה אחת.
במה את בוחרת?"
היא שתקה עכשיו ואני נתתי לה את הזמן.
דקה ארוכה עברה עד שענתה:
"אני רוצה הנאה זוגית בחיים שלי…"
בהמשך הפגישות, היא הבינה שבעלה נמצא בשולי המערכת הזוגית והיא הדומיננטית.
על-פיה יישק דבר, כי היא האחראית ו"יודעת" מה צריך לעשות. הוא רק צריך למלא את הוראותיה. הוא אינו שותף שווה ערך בשיקולים והחלטות. ייתכן שהוא אומר בליבו: "אם אין לי מילה- שתתמודד. אני לא משתף פעולה כעוזר . גם לי יש זכות להחליט בבית הזה…".
ההכרה, שיש לבעלה נקודות מבט שונות משלה ושלא חשבה כלל על כך , גרמה לה צער וחמלה על בעלה.
ואני ראיתי מולי את אחד הרגעים האלה שמשנים חייו של אדם, אפילו אחרי שנים רבות של סבל, ההקלה נראית בעיניים.
היא הביעה את רצונה, להפסיק את הסבל של שניהם וליהנות מחיי הנישואין.
עתה עברנו לשלב של למידה ותרגול. להקשבה ושיתוף עם בעלה בכל התחומים.
"זה יהיה מבט חדש על החיים שלי. את חושבת שאני באמת מסוגלת להשתנות?" שאלה בספקנות.
" את מכירה את הרצל, חוזה המדינה? שאלתי אותה.
" מה הקשר.." היא הביטה בי בפליאה.
שתקתי. מחכה לאסימון שייפול.
"אה..אם תרצו- אין זו אגדה!" היא פתאום פולטת, וחיוך של תקווה מטפס לעיניה.
