זהו כמובן לא המדור לזוגיות, אלא פרפרזה על הפסוק בפרשתנו, העוסק בעבד עברי. אנו לומדים על אותו עבד שנמכר בגנבתו על ידי בית דין לשם שיקום וחזרה למוטב, וכמעט "נופלים בפח" שהתורה טומנת לנו: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי – לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי". 'ואם אמור יאמר' – וואו! איזו פתיחה רשמית, כמעט חגיגית. נוכל לדמיין לנו את העבד, בזמן שכולם מדברים ומתכוננים לשחרורו המתקרב, והנה הוא מכחכח בגרונו, מבקש את תשומת הלב, ומתחיל בנימה כל כך מרגשת: "אהבתי…"
אלא שבמקום להמשיך במילות פרידה והודיה, כגון: 'אהבתי אתכם, מוריי ומטיביי, אתם כמו משפחתי השנייה, בזכותכם חזרתי לחיים…' וכד' – הוא מפתיע: 'התאהבתי בכם – אני נשאר! מה תגידו? יהיה נפלא, נכון?'… והמילים נשמעות מתוקות ו'נכונות' כאלו: אשתי, בניי… רק המילה 'אדוני' קצת מטרידה אותנו, כשהיא נכנסת בשורה אחת עם 'אשתי ובניי', אבל היי, מי אנחנו – או מיהו האדון – שבגללו נהרוס סיפור רומנטי ומרגש כל כך של זכויות אדם? גם לעבד עברי יש זכות לאהוב! והוא מוכן אפילו לשלם מחיר, עבד אצילי שכמותו! לא לצאת לחופשי זו ממש מסירות עילאית. איזה ויתור, איזו הקרבה, איזה צדיק!
ואז באה התורה ומפוצצת את הבלון בדקירת מרצע אחת כואבת: "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱ-לוֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹולָם". לאן נעלמה אשתו? היכן הם בניו? פתאום רק 'אדוניו' נוכח, והוא מעלה אותו למשפט משפיל! איפה האנושיות? הרגישות?
אין ספק שהתורה הקדושה היא בעד אהבה, משפחתיות ומסירות. אבל היא לא בעד "כיבוס מילים" והנדסת תודעה כוזבת. "אהבה" היא סיפור נהדר, אבל היא ממש לא הסיפור שאתה מנסה לספר לעצמך ולנו, מר עבד היקר. הרי מהו כל העניין של אישה ובנים כאן? לפי ההלכה, מדובר באדם בעל משפחה, אישה ובנים יהודיים, שכשל בניהול משפחתו ונתפס בגניבה, ללא יכולת תשלום. חדל אישים זה נמכר לצורך שיקום, ובמסגרת זו אדוניו מתחייב לפרנס את אשתו ובניו ה'מקוריים' כל ימי עבדותו. רשאי האדון, לשם 'צמצום הנזק' ואולי גם 'מינוף' הסיטואציה, להעמיד לעבד שפחה כנענית, כדי להוליד לו עבדים חדשים. "משפחה" זו כלל אינה שלך, אדון עבד, הרי כל האירוע הוא פשוט "השקעה מוצלחת" של האדון, ואין לך ממנה כלום בעתיד. לאחר השחרור, גם כשיהיה עוד רבות בשנים – ביובל, לא תפגוש אותם יותר לעולם!
אלא מה מסתתר מאחורי ה"אהבתי" הנרגש שלך? אולי 'אהבתי את עצמי'. אהבתי את 'אזור הנוחות' שהתורה סידרה לי, ופטרה אותי מלדאוג למשפחה המקורית שלי. קיבלת מציאות של "להיות בלי ולהרגיש עם": "כאילו" אישה, "כאילו" ילדים, "כאילו" משפחה, "כאילו" עבודה ואחריות. אבל המטרה של התורה הייתה להכניס אותך לתבניות ודפוסים מתוקנים, כדי שתוכל להיעזר בהם לקראת החזרה לחיים האמיתיים, ולא כדי ש"תתאהב" בסימולטור! למה לא ניצלת את הזמן? בלית ברירה תקבל מועד ב' ארוך ומתיש, עם תזכורת מכאיבה ותמידית שתצלצל באוזנך כל חייך: "עבדיי הם – ולא עבדים לעבדים" – עד שתצא חופשי באמת.
ולסיום, במה שונה: "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי", מ'אהבתי' העבדותי, שאינו אלא אהבה עצמית? הנה התשובה: "אמרה כנסת ישראל: אוהבת אני אותך לפיכך אהבתי כי ישמע ה'. ומאהבה שאני אוהבת אותך אני חולה, לא מכאב לב ולא במיחוש ראש, אלא חולת אהבה, שנאמר: "כי חולת אהבה אני…" (שוחר טוב).
לשאלות באמונה, עצה והדרכה: [email protected]
