בין כל רבבות עם ישראל היוצאים ממצרים, הסתובבו להם מן הסתם גם מאות או אלפי ילדים וילדות יתומים מאב או מאם, או אפילו משניהם גם יחד. שנות השעבוד הנורא לפרעה ולעמו הרשעים, יצרו ודאי הרבה כאב, שכול ויתמות. ייתכן שחלק מאותם ילדים אומצו על ידי בני משפחתם הרחבה, וייתכן גם שחלקם לא. לא רחוק לצייר שרבים מאותם יתומים נספחו למשפחות מבוססות יותר תמורת עבודתם, בעבור קורת גג (לחם לאכול ובגד ללבוש היו לכולם בשווה…). אולי מכאן מתחיל הסיפור של אותה "שפחה אחת".
גם אם נפל בגורלה לשרת משפחה נחמדה וחיובית, העובדה היא שהתואר 'שפחה' נדבק אליה לאורך כל הדרך. האם היו לה אחים ואחיות? אולי, אבל תמיד יש כל כך הרבה עבודה עוד לעשות, מתי בכלל יש זמן להיפגש ולשחק? לדבר ולהתגעגע? לחלום על בית ומשפחה?
וככה נדחקת שפחתנו לשולי המחנה, לשולי התודעה הקולקטיבית, ואולי גם לתחתית ההערכה העצמית שלה. מי בכלל סופר אותה? אה, כן, זה דווקא יש לה – מספָּר: שפחה בדרגה 'אחת', הנמוכה ביותר. שפחה מספר אחת. או בקיצור: 'שפחה אחת'.
ובכל זאת, רבש"ע סופר אותה כל יום מחדש: עשירית האיפה של מָן יורדת משמים בכל בוקר בבית אדוניה, וגם כשעברה מיד ליד בשוק העבודה, מאדון זה לאדון אחר, חיכתה לה המנה האישית בביתה החדש כבר למחרת בבוקר: 'מישהו הולך תמיד איתי…' ומצד שני, אולי גם לזה מתרגלים. השפחה נותרה שפחה, בעיני כולם ובעיני עצמה. אומרים שיותר קל להוציא את ישראל מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל? לא פלא, באמת לשפחה אחת שלנו היה קל יותר לצאת ממצרים, מאשר לצאת מ'אזור השׅפחוּת' הפנימי שלה.
אמנם זכור לנו, אי שם בירכתי מוחנו, ששפחתנו הנאמנה זכתה להבליח לכותרות המדרשים מתישהו סביב קריעת ים סוף ומתן תורה, ונגיע לרגעי התהילה הללו בעוד רגע. אך לצערנו, 'שפחתיות' עלולה להיות מחלה כרונית, ואפילו גילוי שכינה מופלא לא בהכרח יגאל אדם משעבוד פנימי. והראיה: גם לאחר ארבעים שנה, כשהופתעו ישראל (שוב?) על ידי עמלק המחופש ל"כנעני מלך ערד", שנלחם בהם ולקח מהם שבי, כדרכו לזנב בקצה המחנה, אמרו חז"ל ברוח קדשם: "אינה אלא (– איך לא?) שפחה אחת…" הוי אומר: היא בשפחותה, מתחילתה ועד סופה.
מה בכל זאת ראינו יחד עם שפחה אחת על הים? מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. ועד כמה הייתה עלולה לחסור לנו 'שפחה אחת' שלנו במתן תורה? "וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שְׁמוּאֵל: שֶׁאִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים עוֹד אֶחָד, לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים אֶת הַתּוֹרָה!" (בראשית רבה ע', מכילתא יתרו, ועוד). איך זה מסתדר יחד?
והנה מצאנו ב"ספר חסידים" הקדמון (רנ"ג), רעיון מכונן: "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעֲנוּ כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֵּר ה' נַעֲשֶׂה". אִלּוּ הָיָה אֶחָד מוֹחֶה – לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה, שֶׁעֲרֵבִים זֶה בָּזֶה. לְכָךְ רָאַתָה שִׁפְחָה בְּאוֹר שְׁכִינָה בַּיָם וּבְמַתַּן תּוֹרָה מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל. לְכָךְ נֶאֱמַר: "וְנִזְכֶּה כֻּלָּנוּ בִּמְהֵרָה לְאוֹרוֹ". וְהִילְכָּךְ אוֹמְרִים: "בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ". וּכְתִיב (ישעיה מ'): "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִי ה' דִּבֵּר".
כלומר, "סיפורה של שפחה אחת" אינו הסיפור הפרטי שלה, אלא שלנו, של כל עם ישראל: "אם כבנים – אם כעבדים". הערבות הופכת את כולנו ל"כלל ישראל" השלם, "מראש כל דרגין ועד סיומא דכל דרגין" – שרק הוא ראוי לגילוי שכינה מוחלט ולמתן תורה, שהיא "חירות עולם" פנימית וחיצונית: מיצר הרע, שעבוד מלכויות ומלאך המוות. גם אם יש בנו עדיין צדדים נמוכים "שפחתיים", מלבד המאמץ לגאול אותם לחירות, נדע נאמנה שכולם תמיד יקרים והכרחיים לסגולתנו, ולהיותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
להדרכה ועצה: [email protected]
