ליל שבת, עוד לא הספקתי להתיישב במקומי בבית הכנסת, וחבר יקר שואל אותי שאלה מפתיעה: “תגיד, מהו ה’מתכון’ הזה שבו ה’ מכביד את לב פרעה? איך הוא עושה את זה בעצם?’. שאלה מעניינת, כי לרוב אנחנו מייחסים חשיבות רק לתוצאה של הכבדת הלב הפרעונית – עוד ועוד מכות, ואת הגורם לתוצאה אנחנו מייחסים ל’כוח עליון’, ומסתפקים בכך.
אמנם ידענו שרס”ג ובעל העיקרים הסבירו שהקב”ה רק דאג להשוות את כוחות הנפש של פרעה במשקלם לעומת פחד המכות, כך שתמיד נותרה בידו בחירה שווה, והוא התמיד לבחור ברע. וגם ידענו שהרמב”ם פירש באופן שונה, שאכן רבש”ע מנע ממנו את הבחירה להיכנע, כעונש על גודל רשעו. אך נשאלת בכל זאת השאלה: האם לשם השגת המטרה הזו (כל שיטה לדרכה) – ניטלה מפרעה “מערכת ההפעלה” האנושית הרגילה, והושמה במקומה מערכת שונה, “מקולקלת”? או אולי לא ברא ה’ בריאה חדשה בנפשו של פרעה, ורק התערב באופן עקיף, והוביל את פרעה לשגות בצורה סדרתית עד אובדנו?
ובכן, אמרתי לעצמי, אולי נגלה רמזים לחידה מתוך לשון הכתוב. מתברר שהתורה, לאורך כל יציאת מצרים ועד קריעת ים סוף, מדברת בשלושה מושגים קרובים אך שונים, לגבי ‘לב פרעה’: קושי, הכבדה, וחיזוק. השניים האחרונים חוזרים פעמים רבות, ואילו הראשון מופיע רק פעם אחת – בהקדמה של הקב”ה למשה לפני פתיחת סדרת האותות והמכות (שמות ז’, ג’): “וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”.
לפיכך נראה, ש’אקשה’ הוא המבוקש, רעיון המסגרת, ואילו ‘אחזק ואכביד’ הם שיטת הפעולה. מה ההבדל בין המושגים, למרות הדמיון הברור? נתחיל בחיזוק הלב. כשחושבים על כך, מתגלה דבר קצת מפתיע: חיזוק הלב אינו דבר שלילי כלל! אדרבה, כולנו מתפללים תמיד, יחד עם דוד המלך: “קווה אל ה’, חזק ויאמץ לבך, וקווה אל ה'”! ואם תאמרו: אולי ה’אימוץ’ שנוסף כאן, הוא שהופך את העניין לטובה? צאו וראו מה נאמר לגבי סיחון (דברים ב’): “כִּי הִקְשָׁה ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה”. הוי אומר: חיזוק הלב הוא עניין מבורך ורצוי, ומשמעותו היא חיזוק כוחות החיים והנפש, הכישרונות והיכולות שלנו עד מילואם. והנה אצל פרעה וסיחון הפך ה’חיזוק’ לרועץ. הכיצד?
נמשיך ל’כובד הלב’ – מה טיבו? מתוך ההרגל וההקשר אנו מכירים את משמעותו השלילית, אך נראה שגם מושג זה קיים באופן חיובי: ‘כובד’ הוא ‘משקל’, ‘חשיבות’, ‘ערך’: “והוא נכבד מכל בית אביו” (שכם בן חמור). האם יש בעיה בכך שאדם ייחס ערך ומשקל לתפיסת עולמו ולכוחות חייו? האם אדם צריך להיות רופס ונידף בכל רוח מצויה?! ודאי שלא. אם כך, מהי הבעיה של פרעה? ה’ זיכה אותו בחיזוק הלב, ובהערכה אמיתית לחשיבותו ולתפקידו ההיסטורי – ולכאורה, הלוואי עלינו! איך כל זה קרס והביא למפלתו? ואולי חשוב יותר לנו כיום – איך חיזוק שכזה לא יגרום גם לנו, חלילה, נפילה?
ברור שההסבר יבוא מהביטוי השלישי: ‘אקשה את לבו’, שהרי אין לו שום מובן חיובי. הדבר הכי נורא שיכול לקרות ללב, הוא שיהפוך לנוקשה! זהו מוות מידי, ר”ל. השילוב של העצמת כוחות החיים, יחד עם האדרת החשיבות העצמית, עלול להיות קטלני! הוא מסמא עיניים עד שהלב ‘מתקבע’ בתוך עצמו ומאבד כל גמישות ויכולת לקבל דעה או מציאות שונה (מי אמר ‘קונספציה’?). “הָעַקְשָׁנוּת לַעֲמֹד תָּמִיד בְּדֵעָה אַחַת, וּלְהִתָּמֵךְ בָּהּ בְּחֶבְלֵי הַחַטָּאת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְמִנְהָג, בֵּין בְּמַעֲשִׂים, בֵּין בְּדֵעוֹת, הִיא מַחֲלָה הַבָּאָה מִתּוֹךְ שִׁקּוּעַ בְּעַבְדוּת קָשָׁה” (אורות התשובה ה’).
אבל איך ניתן לזכות ללב רגיש ופועם מבלי לוותר על הכרת הערך העצמי? רק בענווה מול מקור החיים: “קווה אל ה’ – חזק ויאמץ לבך”. כי הערך שלנו ושל שליחותנו בעולם באים רק “ממנו (הוא יתברך שמו) – ולא ממנו (אנחנו)” (כוזרי). בזכות החיבור אל האינסוף והטוב האלוקי אנו זוכים לגלות את ייעודנו האישי וערכנו העצמי המופלא, וקל וחומר ערכנו הלאומי וההיסטורי.
להדרכה ועצה: [email protected]
