סליחה מהרב קוטלר שגלשתי לפינה שלו… אבל אני ממש מוכרח לשתף ברעיון מופלא שלמדנו השבוע בדף היומי בסנהדרין, והאיר לי במוח כמו פיצוץ של זיקוקין דינור. המדובר בהלכה שבמשנה, שדיינים הדנים בדיני נפשות אסורים בשתיית יין: "אם מצאו לו זכות – פטרוהו, ואם לאו, מעבירין אותו למחר. ומזדווגין זוגות זוגות (=לשאת ולתת בעניינו). היו ממעטין ממאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין לב"ד…".
הגמרא בהערה קצרה מאוד, שואלת: מדוע אסורים ביין? "יין, מאי טעמא לא? אמר רבי אחא בר חנינא, אמר קרא (משלי ל"א): "…אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן, וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר, פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק, וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי – העוסקין ברזו של עולם, אל ישתכרו". "רזי עולם – היינו דיני נפשות" (תוס'). מדוע דיני נפשות קרויים "רזי עולם"? אולי מפני שחיים ומוות הם, בראש ובראשונה, עניינה האבסולוטי של ההנהגה האלוקית, וכאן נמסרה ההנהגה בידי בשר ודם, סנהדרין הרשאים לדון על גורל חייו של אדם, ואף להורות על סיומם המיידי, לדאבון הלב, בלית ברירה.
אך הפלא ופלא, הב"ח (רבי יואל הלוי סירקיס זצ"ל, מגדולי הפוסקים), מעיר הערה מדהימה על פירוש התוספות: "על פי "וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֵ-ל בִּישִׁימוֹן. וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם – וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם" (תהלים ק"ו), שפירש מות המתאווים במדבר. וכל לשון 'רזון' הוא חיסרון ואיבוד". (וכך כתב גם בתשובותיו סימן מ"א). זהו הסבר מפתיע ומרעיש! איך חיבר הב"ח 'רזי עולם' עם 'רזון'?
מסופר שאדמו"ר הזקן בעל ה'תניא', הסביר פעם לבנו, בשעת מנחה של יום הכיפורים, מה פירוש "אתה יודע רזי עולם" שחוזר בתפילות היום הקדוש, על פי סיפור: מעשה ביהודי עשיר שנסע במרכבתו ביום חורפי, והנה לפניו תקועה עגלה של יהודי אחר, שקועה בבוץ, ובעליה מנסה לחלצה משם, ללא הועיל. היהודי זעק לעזרתו של העשיר, אך הלה היה חלוש כוחות מאוד, ולא עזר כלל. נאנח העשיר ואמר: 'אילו התבקשתי לשלם הון עבור החילוץ הייתי עושה כן בשמחה, אך כוחות הגוף אין לי', ונסע משם. והנה, עשר פרסאות משם, באותו הזמן, עשה דרכו בחור יהודי צעיר וגברתן, ולפתע ראה חבורת בריונים אוחזת ביהודי הבוכה וזועק לעזרה. הבחור רץ מיד והחל להכות את הבריונים, אך כעבור רגע התברר כי אלו הם שוטרים שבאו לאסור את היהודי שלא עמד בדמי החכירה, כחוק… נאנח הבחור ואמר: 'אילו היה לי כסף הייתי נותן הכול למען היהודי, כוח להילחם יש לי, אך כסף אין לי', והמשיך בדרכו.
סיים האדמו"ר: ומדוע לא סיבבה ההשגחה ששני יהודים עם רצון טוב, יגיעו כל אחד לאירוע המתאים ליכולותיו? הרי 'חוסר ההיגיון' זועק לשמים! אלא, שגם אם 'רזי תורה' אנו מבינים – 'רזי עולם' איננו מבינים כלל, רק "אתה יודע רזי עולם".
יש תכונה, 'תופעת לוואי', לעיסוק ב'רזים': החשיפה לפנימיות העניינים עלולה לדלדל את היחס שלנו לפשטות הגלויה שלהם. לדוגמא, מי שמתפלל על פי 'כוונות', עלול 'לאבד את הטעם' בפשטות המילים. ומי שמכיר את מעמקי הנפש ותהליכיה, עלול לאבד את הסבלנות והיחס האנושי הפשוט והטבעי לזולתו: 'אני יודע יותר טוב ממך מה אתה מרגיש, ולמה'.
היכולת לחרוץ גורלות בקנה מידה גדול (ע"ע פוליטיקאים, בכירי צבא, שופטים), עלולה לדכא את האכפתיות האנושית הפשוטה לגורלם של היחידים. מאידך, הניסיון לכפות את היגיון 'רווחת הפרט' ו'זכויותיו' על המציאות כולה (ו'לאלץ' את ההשגחה לשלוח לכל יהודי את הפתרון ה'הגיוני' למצוקתו) – הרסני לחברה, לאומה ולתרבות. ההתמקדות היתרה בעומק – ה'רז' – של צד אחד בלבד, מביאה 'רזון' ומחיר כבד בצד השני של המטבע. ואם 'מערכת משפטית' היא המנסה לכפות תפיסה פרטית על חברה שלמה – זוהי כבר 'הפרעת רזון' בריבוע…
רק לרבש"ע יש את הפתרון האמיתי, להביא הכול לטובה, ולהנהיג את הכלל והיחידים בשלמות לגאולתם. ניצוץ מכוח אלוקי זה נמסר לסנהדרין בדונם דיני נפשות. ויהי רצון מלפניך שתסיר ממנו יגון ואנחה, ותשיב שופטינו כבראשונה.
להדרכה ועצה: [email protected]
