אירועי השבוע שהיה לנו אינם פשוטים לעיכול, מכמה סיבות. רבים בתוכנו שואלים ותוהים: מהו התפקיד ומהי המשימה המוטלים עלינו בשעה כזו, בתוך ההקשר המלא של התקופה, עם כל אתגריה? ואני מוצא את עצמי חוזר קצת אחורה, ושואל את עצמי שאלה מקדימה, עוד לפני 'מהי המשימה' – מה יעשה אותי מתאים לקבל משימה ושליחות? ומשום כך אני נמשך שוב אל משה רבנו במעמד הסנה, שהוא האב-טיפוס לקבלת שליחות בישראל, מאז ולדורות.
משה הוא איש של 'פכים קטנים', מצד אחד – הוא רועה-רואה את הגדי הקטן והצמא במצוקתו בתוך כל העדר. אך תכונה זו של שליטה בפרטי הפרטים אינה גורמת לו להחמיץ את הגדלות וההיקף האדיר: "ויאמר משה: אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה – מדוע לא יבער הסנה?" לא 'המראה המוזר', 'המטריד', או אפילו 'המסקרן', אלא – הגדול. אולי זוהי תכונה חשובה ראשונה בנפש המבקשת את תפקידה: לא ללכת לאיבוד בשטף הפרטים, ולצפות תמיד מבעדם אל עבר המכלול והאופק הרחוק והרחב – לא לאבד את הרגישות לגודל ואת ההשתאות התמימה למולו.
זה קיים, למשל, אצל הורים שטובעים בבלגן הפיזי והנפשי שמותירים הילדים אחריהם במרוץ גדילתם המסחרר. ההורה המנוסה שמבקש לקבל באמת את שליחותו ותפקידו כהורה לילדיו בדור גאולה היסטורי, אך גם מלא באתגרים תרבותיים, יעשה כל שבידו כדי להחזיק את ראשו וליבו מעל גובה גלי השיטפון, ולצפות אל העתיד המזהיר המתנוצץ כבר כעת בנפש ילדיו.
וזה קיים עוד, כדוגמא, אצל מחנכים פורמליים ושאינם פורמליים, שרואים לא רק את המשימות הנערמות כהרים גבוהים ומקדירים את פני המציאות – כל כך הרבה בעיות יש לנוער – ועוד יהיו – אלא מצליחים להאמין ולזרוע כוחות חיים, בידיעה גמורה שאלו הם בירורים מצוינים והכרחיים לדור חדש שבונה מערך ומארג כוחות נפש ורוח, שיתאימו להילחם מלחמות השם, ולהכריע כל אויב ואורב בדרך העולה לירושלים הבנויה.
וכן הדבר במי שנשאם ליבם לבדוק את התאמתם למשימות הביטחון, או התרבות, או העסקים, או האומנות, או הפוליטיקה, או המדע. כל אלו יכולים להיות סולמות מוצבים ארצה שראשם מגיע השמימה, וכולנו יכולים להיות שלוחי ציבור ושלוחי שמים, מלאכי אלוקים, שעולים ויורדים בהם.
נקודה נוספת שיכולה להכשיר אותנו לקבלת שליחות, טמונה בקריאתו של הקב"ה: "משה משה! ויאמר: הנני". המדרש רבה (וארא) וגם הזוהר הקדוש (וירא) לא מוכנים להתעלם בשום אופן מכך שהכפילות אצל משה שונה מכפילויות דומות אצל אברהם, יעקב, או שמואל. בכולם מופיע טעם "פסק" בין הקריאות ("|"), מלבד כאן אצל משה רבנו. מהי משמעות הדבר?
"משה משה אין בו פסק, למה כן? משל לאדם שניתן עליו משא גדול, וקורא: 'פלוני פלוני! קרובי! פרוק מעליי משא זה!' דבר אחר: עם כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם, אבל במשה לא הפסיק כל ימיו. תני רבי שמעון בן יוחאי: מהו משה משה? לשון חיבה, לשון זירוז." המשותף לכל הביאורים במדרש הוא תחושת הקרבה והייחוד הגמור שבין משה לשכינה. ובזוהר מוסיף שבכל הנביאים תחילתם הייתה חלקית, ודבקותם במסירות בעבודת השם הביאה אותם למצב שלם וגדול יותר באחריתם. "אֲבָל משֶׁה משֶׁה, לָא פָּסִיק, בְּגִין דְּמִיּוֹמָא דְּאִתְיְילִיד לָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא" – מיום הולדתו לא זזה ממנו שכינה.
משה "נולד לתפקידו" גם מעבר לבחירה החופשית הרגילה, לעומת גדולי ישראל שבחרו להתמסר לעם ישראל ולשליחות האלוקית בדורם, וזכו להשראה ולסייעתא דשמיא. גם אם איננו בבחינת "משה", נוכל ללמוד משאר הנביאים שהתשוקה לבוא "לעזרת ה' בגיבורים" היא המפתח למצוא את התפקיד האישי בתוך רצון ה'.
אך בכל זאת, יש דבר שבהחלט נוכל ללמוד ממשה. כי אם נשים לב – יש עוד מישהו שיכול לקרוא לאדם – לכל אדם – בשמו, ללא "פסק", בחיבור מלא, מלידתו ובכל ימי חייו. מי? הוריו… ככל שנתחבר לשורשים שלנו, לאבות, למסורת, להורים שדרכם זכינו להיות חלק מעם ישראל, כך נמצא בתוכנו תעצומות חיים שיכינו אותנו לקבל אחריות, ולהבין את מקומנו בפסיפס הדור והגאולה.
להדרכה ועצה: [email protected]
