נתחיל מטירונות או משעשועים? לכאורה שני אלו לא הולכים ביחד, אבל אולי עוד נופתע… מפתיע עוד לגלות שהמושג "טירונות" מופיע אצלנו בפרשה. המדרש (שמות רבה) מספר לנו שהטירון הראשון בעם ישראל היה – מי אם לא – משה רבנו.
וכך למדנו שם: "פתי יאמין לכל דבר". מהו פתי? לשון פיתוי. אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה: בשעה שנגלה הקב"ה על משה, טירון היה משה לנבואה. אמר הקב"ה: אם נגלה אני עליו בקול גדול – אני מבעתו. בקול נמוך – בוסר הוא (=מזלזל) בנבואה. מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו, ואמר: "משה משה!". באותה שעה שמח משה ואמר: עוד עמרם אבא חי? אמר משה: הנני, מה אבא מבקש? אמר הקב"ה: לא אביך אני, אלוקי אביך אני. בפיתוי באתי אליך, כדי שלא תתיירא: "אנכי אלוקי אביך, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". שמח משה ואמר: הא אבא נמנה עם האבות, ולא עוד אלא שהוא גדול, שנזכר תחלה…"
מה זה? רבש"ע דואג לרושם הראשוני ב'דייט' הראשון שלו עם משה רבנו? אלא שכדי לחנוך את ההתגלות האלוקית אל עם ישראל ואל ההיסטוריה, שבאה בזכות ובאמצעות משה רבנו, משתמש הקב"ה ב"פיתוי". מה הכוונה? זהו 'טריק'? 'בלוף'? גניבת דעת? חלילה, שהרי הכול הוא לשם הופעת האמת האדירה של גאולת ישראל ותורה מן השמים. איך נבין אם כן "פיתוי"? הכוונה היא לנגיעה במקום עמוק ורגיש בנפש האדם, שפותח לרווחה את הרצון, הכיסופים והגעגוע הפנימי, שקיימים בנו מלכתחילה. ואם הקב"ה בחר בקולו של עמרם אביו, הרי לנו שדמותו, זכרו והשפעתו של עמרם על משה רבנו, היו עמוקים ורלוונטיים עבורו גם לאחר עשרות שנים של תלאות חיים וריחוק, עד כדי כך שמשה אפילו לא מופתע, אלא רק שמח! ובחשבו שאביו קורא לו, מיד הוא נענה לפקודתו: 'הנני, מה אבא מבקש?'
ובזה התחילה והסתיימה ה'טירונות' שלו! כי הדרך הישרה והטבעית לחיבור קבוע עם מקור החיים העליון, עוברת בקישור חי ושמח למקור החיים הקרוב יותר – להורים ולמשפחה.
אבל הבטחנו גם שעשועים… מסתבר שפרעה הרשע גילה שלעם ישראל יש זמן פנוי ביום השבת, בו הם משתעשעים, ומקבלים כוחות להתמודד עם גזירותיו. ומהו השעשוע? "מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת, לומר שהקדוש ברוך הוא גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת. אמר להן פרעה: "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו" – אל יהו משתעשעין, ואל יהו נפישין ביום השבת". מהו פה השעשוע הגדול?
מגילות הסתרים הללו הן התורה שבעל פה – שקדמה לתורה שבכתב! זוהי מסורת האבות, החל מברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל", עד "וֵאלֹקים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". 'לשעות' פירושו לפנות אל-, לתת יחס, ליצור חיבור: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו". אך רש"י ממאן לפרש כך אצלנו, שכן לא נאמר "ואל ישעו אל- " אל אלא "אל ישעו ב- ", ופירושו: 'אל ידברו ויהגו, אל יתעסקו בדברי שקר.' ושמא ניתן לומר ולהמתיק קושיית רש"י, שאולי לא לחינם השורשים שע"ה, שעש"ע ויש"ע, בלשון הקודש, קרובים כל כך. כי אחרי קומת הבסיס של ההתעסקות והדיבור הקבועים בדברי נחמה וגאולה (רש"י), נבנית קומה עדינה יותר של יחס וחיבור פנימי, הזדהות גמורה עם הדברים ("וישע ה' אל הבל"), עד שרעיון הגאולה הופך ל"שעשוע": תנועה מעגלית חוזרת בתוך האדם עצמו, "מעצמו אל עצמו", הגאולה מקשקשת בקרבו כפעמון, והוא עצמו נעשה חלק מהותי מן הגאולה. ומכאן הדרך לישועה הפרטית והכללית פתוחה לרווחה.
פרעה ברשעו תפס זאת, וניסה לגדוע את התהליך בתחילתו, אך נכשל. והנה פלא – החיבור של משה רבנו למקור הכול, דרך קול אביו החי בתוכו, מקביל בדיוק מופלא לשעשועי ישראל בגאולתם הפנימית, המושכת להם ברכת ישועה גמורה משמי שמי קדם, מאז ולעולם.
להדרכה ועצה: [email protected]
