"ויחי יעקב" הם מילות הפתיחה לפרשה העוסקת ברובה בסיומם של חייו, פטירתו וקבורתו. חיי יעקב אבינו הם מוטיב חוזר בפרשיות האחרונות. בפרשה הקודמת מצאנו "ותחי רוח יעקב אביהם" כאשר התבשר בבשורת "עוד יוסף חי". ובאופן מתמיה קצת, 'חיי יעקב' היו נושא השיחה היחיד והבלעדי ב"פגישת הפסגה" שלו עם פרעה מלך מצרים: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם".
הייתי מצפה ממנהיג האנושות, פרעה, לשאלה יותר משמעותית, כגון: 'איך יצא לך בן כזה, כמו יוסף?', או 'בתור בנם של אברהם ויצחק, במה שונה השקפתך על העולם מזו שלנו, המצרים?' מדוע יעקב אבינו מתייחס לשאלה הזו ברצינות בכלל?
פרעה לא היה אדם ריק, ושאל שאלה מכוונת ביותר. ואילו יעקב אבינו מצדו, הבין מצוין את שאלתו החידתית של פרעה, וענה לו בחריפות ובנחרצות – כראוי. הכיצד? אם נתבונן בשאלת פרעה נראה שהיא כוללת ביטוי מיוחד: 'ימי-שני חייך' עם שאלה כמותית: כמה? בתשובתו, יעקב חוזר שלוש פעמים (!) על הביטוי 'ימי-שני': "ימי שני מגורי… ימי שני חיי… ימי שני חיי אבותיי", וגם עונה כמובן לשאלה הכמותית: "שלושים ומאת שנה – מעט…" (יש שיאמרו: מעט? הלוואי עלינו!). מה בכל זאת הוסיף יעקב וחידש? שני דברים: מגוריי – ואבותיי.
מהי משמעות הדבר? לכאורה שני אלה מהווים ניגוד. 'מגוריי', פירושו גירות: "לגור בארץ באנו" – ולא להשתקע, אלא כגרים בארץ נוכרייה. חיינו בעולם הזה הם זמניים, ואינם מקומנו השלם והסופי. ואילו מושג האבות, משמעותו היא קישור לשורש הדורות המשתלשלים וחורזים את כל ימות עולם, ומקנים לאדם אחיזה של נצח גם בתוך הארעיות: "יעקב אבינו לא מת – מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". והנה יעקב כורך דווקא את שני המושגים הללו כתשובה אחת מזוקקת.
הצירוף 'ימי-שני' שחידש פרעה, הוא לכאורה "חידוש" מצרי – של רעיון עברי: "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי", ביטוי שנגנז עם אברהם אבינו, ולא חזר אצל שרה ("ויהיו חיי שרה"), יצחק ("ויהיו ימי יצחק"), או אפילו ישמעאל ("ואלה שני חיי ישמעאל"), להבדיל. מהו ההבדל כאן שבין אברהם אבינו לפרעה הרשע? ה'ימים' הם פירוט עצום של ה'שנים'. אברהם אבינו מכונה: "זקן, בא בימים", כשהכוונה בשום אופן אינה כמותית, אלא מגלה את עוצמת אישיותו, שבה כל גרגר – ולו הדק ביותר – ממאורעות שנות חייו, נתן בה את כוחו, ובא להשלמתו ולתיקונו. ימיו הצטברו לשנים ללא כל דופי, בזבוז או עייפות.
לעומתו, פרעה מצהיר בשאלתו ליעקב כי הוא אינו רואה דבר מלבד הכמותיות הטמונה בריבוי הפרטים. בעולמו המורכב בעיקר מיאור, פרות ושיבולים, והמון חשיבות עצמית – רק הכמות מדברת ("הנה עם בני ישAראל – רב ועצום ממנו"…). הוא בעצם מתריס מול יעקב: 'מה נותר מדרכו של בית אברהם? משפחה קטנטנה, שהבן ה"מוצלח" ביותר שלה עוזר לי באופן הכי כמותי שאפשר להעלות על הדעת!'
יעקב – לתדהמתנו – "מודה באשמה" לכאורה: "מעט ורעים… ולא השיגו". אך החיוך הזחוח שעל שפתי פרעה נמוג ואיננו, כאשר הוא קולט לאטו את דברי יעקב: 'בעולמך הכמותי אין מלבד הרגע הנוכחי דבר. אין לך שורשים, הוריך אינם רלוונטיים: "לי יאורי – ואני עשיתיני!". כולך רובץ ושקוע בהווה, "התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו", ואינך נותן את הדעת שמא אינך אלא "פיון" שמשחק תפקיד שולי בעלילה אדירה שמעולם לא התעניינת בה.
אבל בעבורי, גם לכאב ולקושי שראיתי בחיי, יש משמעות עצומה, ואינני מתבייש בהם כלל. משום שאני ובניי – אנו השלב הבא בשלשלת מופלאה של אבותיי הקדושים, שכל פרטי ימי-שני חייהם וחיינו יבנו יחד את חיבור ההווה עם הנצח – לעולם ועד. הבנת, פרעה? משימתנו האמיתית חובקת העולמות רק עומדת להתחיל – ואתה הוא זה שתתניע אותה, תרצה או לא תרצה!'
להדרכה ועצה: [email protected]
