מה בעצם שואל-זועק יוסף ברגע ההתגלות לאחיו? האם הוא הטיל ספק בהצהרות האחים ובסיפורו של יהודה, שמא חלילה מת יעקב, והאחים רק נאלצים "לגלגל" את הסיפור המקורי (כלי יקר)? או אולי זוהי מין "שאלה רטורית", ומשמעותה: איך הוא הצליח לשרוד את הטרגדיה הזו?! – "איך אפשר שלא מת עד עתה מדאגתו אליי?!" (ספורנו)?
כך או כך – יוסף כורך לנצח, בתורה ובהיסטוריה של כלל ישראל, את ה'אני' שלו עם חיי אבינו יעקב: "אני יוסף – אבי חי"! כל החיים שלי קיימים, מקבלים ערך ונמשכים מתוך חייו הנצחיים של אבי, ישראל סבא.
אבי היקר, נפתלי, נולד בשושן פורים תש"ח על אדמת גרמניה במחנות העקורים שלאחר השואה, שם נישאו הוריו, סבי וסבתי ע"ה, יצחק ידידיה וטובה, בזיווג שני, בגיל מאוחר מאוד: סבא היה בן חמישים ושבע, וסבתא בעשור החמישי לחייה (!), לאחר שאיבדו את משפחתם הקודמת במלחמה. הרופאים הזהירו וכעסו עליה שהיא מתעקשת לשמור הריון מסוכן כל כך, אך בשבילה היה זה סיכוי אחרון להותיר אחריה צאצא, שריד לכל משפחתה. סבא איבד את אשתו ואת ששת הקטנים משמונת ילדיו.
סבתא, אשה קטנה ורזה, שימשה כ'זונדרקומנדו' בבירקנאו ביום שיחרור המחנה, וכך ניצלה. סבא יצחק, בן העיירה אוסטרוב בפולין, נצר למשפחה שהשתייכה לחסידות ביאלא, עסק במסחר בסוסים, יחד עם בנו הבכור משה – 'דוֹד מוישה' בשבילי. בימי הגירוש הם היו בנסיעת עסקים, ובדרכם חזרה הביתה עצרו אותם פליטים: 'אין לאן לחזור – כולם נלקחו להשמדה'. הם ברחו ליערות והצטרפו לגדוד הפרטיזנים היהודים בפיקודו של גרינשפן. מוישה, גבר חזק ונועז, עלה במעלות הפרטיזניות עד שתמונתו התפרסמה ברחבי מחוז לובלין כ'מבוקש בכיר'. זכורני בהיותי נער בגיל מצוות, לקח אותי אבא יחד עם 'הזקנים' לאזכרה של סבא בבית העלמין בחולון ב'טנדר' שלו, ואז אמר לי דוד מוישה, בעברית אידישאית, כשהוא פושט להראות לי שתי ידיים חזקות ומיובלות: "בידיים האלה הרגתי הרבה גרמנים ופולנים משתפי פעולה, יימח שמם!"
יום אחד יצא מוישה לפעולה עם חבריו, ויבוא הפליט ויאמר: 'טרוף טורף מוישה!' – נתפס בידי האויב. סבא יצחק, שהבין כי נותר לבדו בעולם, קם במר נפשו וצעד אל הנהר הקרוב כדי לאבד עצמו, חלילה… אלא שהמידע לא היה מדויק. מוישה אכן נתפס ונלקח למעבה היער כדי להוציאו להורג, אך הרוצח חמד לו את מגפיו, וציווה עליו: "הורד את מגפיך!". מוישה התרגז: "רוצה אותם? קח אותם בעצמך!". החייל התכופף כדי לחלוץ בכוח את מגפיו, ואז היכה בו מוישה בכל כוחו והרגו, נטל את נשקו ורץ חזרה למחנה הפרטיזנים, שם התבשר לתדהמתו כי אביו התייאש מחייו והלך לנהר… כל עוד נפשו בו רץ אחריו, והספיק להצילו ברגע האחרון.
בימי ה'שבעה' חשבתי לעצמי שמצוות 'כיבוד הורים' הגדולה ביותר שאבא קיים, היתה עצם זה שהוא בכלל נולד, ובכך זכו הוריו להיות הורים… אבא גדל בעיר בת-ים עם שני הורים מבוגרים מאוד ושני אחים נשואים עם ילדים, שכבר לא גרו בבית. עם מי הוא גדל? עם החברים בסניף 'בני יעקיבא' עמידר. חבר ילדות אמר לנו ב'שבעה': "אביך תמיד אמר – 'אני נולדתי דוֹד'. האחיינים כבר חיכו לו מן המוכן…
אבא היה כל ימיו בבחינת "נהנה מיגיע כפיו". ברוך כישרונות בעל נפש אמנותית, שאהב את המדינה איתה יחד גדל, את משפחתו, את חבריו, ואת קהילתו במושב טירת יהודה, בו התגורר כחמש שמיטות ומחצה. רגליו משכוהו תמיד לבית הכנסת, גם בימיו האחרונים.
חז"ל אמרו: "גדול הנהנה מיגיע כפיו… שנאמר: 'יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך'. 'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' לעולם הבא – עולם שכולו טוב".
כי עוד אבינו חי.
להדרכה ועצה: [email protected]