לא, כל זה אינו משל ולא חלום, וגם לא טעות דפוס. יוסף "בעל החלומות הלזה" הוא בפירוש גם "בעל החלונות". נתחיל מן המוכר והידוע ונמשיך להעמיק בע"ה.
רש"י מביא דברי הגמרא במסכת סוטה: "באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם?!" ובתלמוד הירושלמי (הוריות ב, ה) מרחיב: "אמר רבי אבין, בשעה שנראתה ליוסף דיוקנו של אביו, אף איקונין של רחל ראה, שנאמר: משם רועה אבן ישראל." החלום והחלון באים משורש קרוב ומקורב במשמעות: שניהם אמצעים לחזות ולראות בעדם אל מעבר לרגע ולמקום העכשוויים. אגב, מצאנו דוגמאות נוספות לשורשים ומילים בהם מתחלפת המ"ם הסופית בנו"ן, ומרמזת על משמעות קרובה, כגון: מלחים-מלחין (שניהם מחברים איברים שונים ונפרדים ליצירה שלמה), או להסכים-להסכין (להשלים ולהתרצות). לשון הקודש מלאה הפתעות ומטמונים דומים למכביר.
אך מהם אותם "חלונות" שפותחים לפנינו החלומות? יש שידגישו את יכולתו של החלום לתת לנו הצצה אל העתיד לבוא, כפי שמספרת התורה בסיפורי חלומות יוסף לאחיו, ושרי פרעה ליוסף. פתרון החלומות הללו משרטט תמונה של העתיד כבר כעת, בטרם התרחש בפועל, ולפי חז"ל אף סולל את הדרך לעתיד זה להגיע ולהתממש: "כל החלומות הולכים אחר הפה", ומאידך – "חלום שלא נפתר, כאיגרת שלא נפתחה", כלומר: תפתור טוב – יהיה טוב, ואם אינך יודע לפתור טוב – שתוק, הנח לחלום, אולי יתבטל וייגנז.
אך בעומק העניין, החלום פותח צוהר לא כלפי חוץ בלבד, אלא בעיקר כלפי פנים. יותר משהם מעידים על המציאות, החלומות מספרים על החולם ועל עולמו הפנימי. כשיוסף הצדיק חולם את חלומות הטבע השמימי הרחוק והטבע החקלאי הקרוב, האחים וגם אביו, יעקב אבינו, מזהים את תכונת המלכות שמפעמת ביוסף עצמו: תכונה מלכותית שמוצבת ארצה, וראשה מגיע השמימה. הם חוששים ממנה כבר עכשיו, ולא כועסים רק על התחזית העתידית שאולי תגיע. האחים מעוניינים "לפתור" את "הבעיה" הנוכחית, וממילא תיפתר הבעיה העתידית: "הנה בעל החלומות… ועתה לכו ונהרגהו… ונראה מה יהיו חלומותיו"!
וכך, כאשר יוסף הצדיק מועמד בניסיון עצום, מי מחלץ אותו ממנו? מה נותן לו כוח? לא חלומות העתיד שלו, עם כל הגדלות המלכותית שבהם הממתינה לו, אלא שורשיו הפנימיים, הנסתרים והאיתנים – דמויות הוריו, יעקב ורחל. ומה שם המדרש בפי יעקב הנשקף ליוסף ומשקף לו את מצבו בעד החלון הפנימי? האם יעקב מזכיר לו את שאיפות המלכות שלו? לא ולא, כמעט להיפך: 'שמך כלול יחד עם אחיך באבני השוהם שבכתפות האפוד, המונח על כתפי הכהן הגדול, (ולא, אין מדובר באבני החושן, שם מופיעים מנשה ואפרים.) אם תוותר על זה – כל התנשאות מלכותית חיצונית ומנותקת לא יהיה לה קיום וערך.'
"ונשא אהרן את שמות בני ישראל על שתי כתפיו לזיכרון" – זיכרונם של ישראל לטובה לפני ה' עומד "על כתפי" הכהן הגדול – ולא על כתפי המלך. המנהיג הפנימי והצנוע הוא שנושא על כתפיו את הקשר המוחלט לקב"ה, ורק מתוך כך תופיע גם המלכות וההנהגה הפוליטית בישראל. וכך מגלה יוסף בחלונו – את פשר חלומו. מכאן הוא לוקח כוחות לעמוד בניסיון, ולכאורה "לזרוק לפח" את כל תקוותיו, והופך לעבד בבית הסוהר ללא משפט וללא תקווה. אך באמת רק עכשיו ניצוץ המלכות של יוסף מתחיל לבעור בפועל, ולא רק בחלומות: עכשיו הוא הופך למלך – על עצמו. את החלומות הוא לא זורק לפח, אלא "חותם בפך" – חותם אותם בחותמו של הכהן הגדול שנושא את שמו – "יהוסף" – על כתפיו בתוך שמות אחיו, ולא מעליהם.
בחנוכה הובילו הכוהנים את ישראל לשוב ולגלות את חלומם – לחזור ולהיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", ובאמת "חזרה מלכות לישראל". האור הגנוז והחתום התלהט והבעיר את הלבבות, וממש כבימים ההם – גם בזמן הזה.
להדרכה ועצה: [email protected]