בעקבות שאלה שנשאלה על חוסר ההצלחה להתפלל למרות הרצון, שאלה שניגשנו אליה כבר במאמר של פרשת השבוע הקודמת, נמשיך אל "מכרה הזהב" שמזמנת לנו פרשת וישלח, בשאלה זו.
כל כך מוכרים לנו דברי חז"ל שהביא לפנינו רש"י, על תפילתו של יעקב אבינו לפני המפגש עם עשו הרשע: "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה". מעניין שרש"י גם הקפיד להביא את פסוקי המקורות על פי הסדר שהביא: דורון, ואחריו תפילה ומלחמה, וזאת למרות שבכתובים – ההכנה למלחמה באה בראש, והדורון רק לבסוף. ויותר מזו – הלוא התפילה עצמה מתייחסת לפעולה ה"מלחמתית" שקדמה לה: "…ועתה הייתי לשני מחנות – הצילני נא…"! מדוע שינה רש"י ביודעין ובכוונה את הסדר (ובפרט שבמקור דבריו, תנחומא הישן, הסדר הוא שונה, יעויין שם)?
ובכן, כפתח לתשובה אפשרית, זכורני שלמדתי לפני שנים באחד מספרי רבותיי על התפילה, שהשווה את תפילת רבו הרצי"ה זצ"ל, לתפילת אביו, מרן הרב זצ"ל – כפי שמקובל בידינו. הרב קוק זצ"ל נכנס ל"מצב תפילה" באופן "חלק" ומיידי, ומרגע אחד למשנהו כבר היה כולו ב"השתפכות הנפש", בשיא הטבעיות, כתינוק המתחטא על אביו ללא כל מניעה וחציצה. ואילו הרצי"ה זצ"ל, תפילתו נראתה כמאמץ אדיר של ריכוז וכוונה, ברתת וזיע ממש – בגדיו נספגו זיעה, וכל חושיו וכוחותיו נמסרו לטובת התפילה.
אם נשתמש בדברי רש"י הקודמים, נוכל לדמות את התפילה מן הסוג הראשון ל"דורון", ואת התפילה מן הסוג השני ל"מלחמה". נשתמש בסיפור העדויות על תפילתם של רבותינו-כמלאכים, כמשל עבורנו: לעיתים התפילה שלנו באה באופן טבעי ובנחת, ונכנסת למהלך חיינו במקום ובזמן "הנכון". אנו ניגשים איתה = "מגישים" אותה לפני בורא עולם כ"דורון", ובאמת זו גם מתנה לעצמנו. ולא רק תפילות של הודיה ושבח נחשבות ל"דורון", גם תפילות של זעקה ותחנון, שנובעות מלב שבור-שלם וכנה, כשאדם פונה בגילוי לב גמור לאביו שבשמים, זו בחינת "דורון".
ויש פעמים אחרות, שבהן הלב קפוץ, והמוחין מבולבלים ותוהים. לפעמים אלו "סתם" טרדות החיים, ולפעמים מצוקות שונות. או אז, קשה לנו מאוד "לאסוף את עצמנו" לתפילה, ולגייס כוחות לגשת ולבוא לפני ה' עם "מי שאנחנו" באותו רגע. נדרש "גיוס חרום", בפקודה, "צו 8", בהחלטה חזקה לשלוף את כוחות החיים מתוך טרדותיהם המרובות, ולהניע אותם "תחת אש" של כל המניעות – לעבר יעד התפילה: "ויגש אליו יהודה – הגשה למלחמה, הגשה לפיוס, הגשה לתפילה" (על פי מדרש רבה ויגש צ"ג). בהחלט יתכן שהדבר יהיה כרוך במאמץ, בהתגוששות פנימית, וב"הצלחה" חלקית ולא מספיק "כיפית" ונחמדה.
האם רק תפילת דורון "נחשבת", ותפילת מלחמה אינה שווה? האם יש "מחיר יקר מדי" שהופך את התפילה ל"בלתי כדאית", חלילה? נדמה לי שברור לכולנו שאין הדבר כן. המציאות מדברת בשפת המנוחה ובשפת הסערה: "עת מלחמה ועת שלום". גם הנפש פנימה, והחיים בכלל, בנויים כ"משא ומתן" מתמשך (ולעיתים מייגע ומתיש) בין שקט לשאון. ומדוע? התשובה פשוטה ויסודית: משום שהמקור למציאות, לחיים ולנפש הוא בורא עולם, שהקשר בינינו לבינו הוא קשר חי, דינמי, ועשיר לאין חקר. זהו דיאלוג ומפגש מתמיד ומתחדש, ומנביע גוונים בכל צבעי קשת החיים, הרגש, הרצון, הדמיון והפעולה, בחיי הפרט והכלל.
"כשיש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כוח משיח", מודיע לנו הרב קוק, לא רק כי 'בסוף יהיה טוב ועוד יותר טוב', אלא כי כבר בעת המאבק עצמו נוצרים ונולדים כוחות חיים מיוחדים במינם: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ… הדא הוא דכתיב: וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא." הבלעדיות האלוקית הנשגבה מולידה את הופעת נשמת ישראל הסגולית שאין לה אח ורע, עם כל מאבקיה לגילוי שם שמים הקבוע בה לעולם: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹקִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל."
ואולי לכך רמז רש"י, כשהטמיע את התפילה בין הדורון לבין המלחמה, משום שיש בתפילה תמיד גם ממידת ה"דורון" וגם ממידת ה"מלחמה", ששתיהן מולידות בנו כוחות חיים חדשים הנחוצים לעצמנו ולעולם כולו.
להדרכה ועצה: [email protected]
