הנה שאלה שקיבלתי השבוע, והיא קולעת להפליא לאחד הרגעים המשמעותיים בפרשת השבוע.
"יש נושא שמטריד אותי ביותר. אני אישה שומרת מצוות. אינני מצליחה להביא את עצמי להתפלל או לומר תהילים, אף על פי שיש לי הרבה מה לבקש מאבא שבשמים. מבחינתי תפילה ודיבור הם עניינים של רגש, ואני מרגישה ממש כ'בעלת מום' ללא היכולת לממש את הרגש הזה. אשמח להתייחסותך."
בפרשתנו, יעקב אבינו יוצא מבית הוריו בחפזה, ונמלט על נפשו מפני זעמו של אחיו עשו. אליפז אחיינו "האהוב" מוותר על מילוי משימת הרצח אליה שלח אותו אביו, תמורת כל רכושו של יעקב, ומותיר אותו עם מקל נדודים בלבד. למה יעקב אבינו לא מתפלל עכשיו? טוב, אולי הוא כן מתפלל, מאוד סביר אפילו שהוא מבקש מה' עזרה והנחייה – אבל כאן התורה לא בחרה לציין זאת. מה התורה כן בחרה לציין? שהוא הולך לישון. לישון? עכשיו?
ואז באים חז"ל, ואומרים – 'לא הבנתם, הוא כן הלך להתפלל': "אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותיי, ואני לא התפללתי? …מיד 'ויפגע במקום". ולא רק שהתפלל, אלא ממש רשם "פטנט" על התפילה הזאת לכל הדורות: "יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר: ויפגע במקום". ואנחנו משתוממים ונבוכים: התורה מספרת שהוא הולך לישון, וחז"ל מתעקשים שהוא מתפלל? אלא מה תגידו – לא, הם רק אומרים שלפני שהלך לישון הוא התפלל. קודם "ויפגע במקום" ואחר כך "וילן שם". יפה מאוד! נשאר רק להסביר איך ולמה כל המידע החשוב הזה זכה שתוקדש לו בתורה מילה אחת: "ויפגע", ואילו ל"מעבדת השינה" המופלאה של יעקב הקדישה התורה פרשה שלמה!
ובכן, הכיוון כבר ברור: התורה בחרה לספר על חלומו של יעקב והנדר שנדר בעקבותיו, מאורע שהקב"ה עצמו חוזר ומזכיר אותו שוב בהדגשת חשיבותו בסוף הפרשה: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר. עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ". וכן בפרשה הבאה (פרק לה), הקב"ה ויעקב עצמו חוזרים ומזכירים עוד שלוש פעמים רצופות: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ… וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי… וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹקים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו". וראו זה פלא: מה שהתורה קוראת "ההתגלות", יעקב אבינו קורא לו "ענייה ביום צרה".
כלומר יעקב מבין שההתגלות והחלום הם המענה, ופותח בכך את הפתח לחז"ל להסביר לנו שמענה זה הוא באמת מענה לתפילתו. אלא שהתורה פשוט לא ראתה צורך לחלק בין שני הצדדים, בין התפילה לבין המענה. מדוע? כי לא מדובר בשני "אירועים", אחד אנושי, ואחד אלוקי. מדובר בקשר, בדיאלוג, בשיח משותף, בפגישה, בהתוועדות – שהם הפירוש המדויק ביותר למילה "ויפגע". בכך למדנו שתפילה היא חלק מטבעו של הקשר הקיים תמיד בין הבורא ובינינו. אם נרצה נוכל לומר: "אני קיים, משמע אני מתפלל".
אני מתפלל במילים וגם במחשבות, ברגשות וברצונות. ואפילו במעשים. לפעמים אני יודע שאני מתפלל ולפעמים מבין רק בדיעבד. אימתי? כאשר אני זוכר שכל אלו הן מתנות הבורא, שנותן לי כוחות חיים מגוונים כדי שאוכל להיפגש איתו ללא הרף. אני מתפלל במה שקורה לי בחיי, ובאופן שאני בוחר להתייחס לכל מה שעובר עליי. היחס שלי הוא התפילה שלי. כשאני בוחר לייחס את כל המאורעות לדיאלוג עם רבש"ע, ולראות את המתרחש בעולם החיצון והפנימי שלי לאור הנוכחות האלוקית וטובה האינסופי – אני מתפלל.
וכשאני מתקשה לעשות זאת – אני מתמלא סימני שאלה, שגם הם תפילה, זעקה, הפצרה, תחנון. לפעמים אני מוצא מילים ברורות, ולפעמים לא. לפעמים מילים קבועות ולפעמים מזדמנות. לפעמים מילים ישנות נושנות שנאמרו על ידי קדמונים ברוח הקודש, ולפעמים מילים חדשות שמתאימות רק לי – "ואני תפילה".
להדרכה ועצה: amirduman@gmail.com
