שאלה
אנחנו זוג שנשוי כשנתיים ויש קשיים בתקשורת בינינו. האינטונציה וסגנון הדיבור של בעלי קשה לי מאוד. הוא נשמע לי תוקפן, חותך, וההרגשה שלי שיש לו ביקורת עלי. כשאני מתלוננת על סגנון הדיבור שלו, הוא לא מבין מאיפה אני מביאה את התלונות האלה. הוא מדגיש שהוא אוהב אותי ושאני מאשימה אותו על דברים שהוא לא כזה. בעקבות התלונות שלי והריחוק שלי ממנו בגלל הסגנון שלו, הוא מרגיש שאני לא מעריכה ולא מבינה אותו נכון ואמר לי שקשה לו מאוד עם התלונות המתמשכות, על סגנון הדיבור שלו, שהן מוסיפות ריחוק רגשי ואנחנו סובלים על לא כלום וחבל. אני ממש אובדת עצות. אני לא צריכה או רוצה לשנות אותו, אבל מתקשה מאד לחיות כך. אשמח לעצתך.
תשובה
סגנון הדיבור בין בני זוג, הוא עניין בעל חשיבות עליונה ביותר, מפני שהדיבור הוא המקשר בין אנשים בכלל ובין בני זוג בפרט, כאשר המטרה היא: היכרות מיטבית וחיבור אינטימי בין השניים. קשה לשנות סגנון דיבור כי הוא נרכש במשפחת המוצא, במקום גידולו של כל אדם. הסגנון הוא תוצאה של מרכיבים שונים במשפחה ובחברה והפרשנות הניתנת לאותו סגנון דיבור. לעיתים קורה שלפתע משתנה סגנון הדיבור ואולי נעשה תקיף והשני נבהל מכך. אם זה לא הסגנון הקבוע, ייתכן שיש גורם לכך, כמו מצב רוח, כאב פיזי או נפשי וכד'. זה הזמן לשאול, להקשיב ולתמוך למרות חוסר הנעימות, כי הרי זה מצב זמני ולא ראוי להתלונן או לכעוס על בני הזוג בזמן חולשתם.
כדי להתאים את סגנון הדיבור באינטראקציה בין שניים ויותר, חשוב תחילה שתהיה מודעות לכך שלכל אחד יש סגנון דיבור שהוא רגיל אליו ואין כאן כוונה לתקוף ולהכאיב.
יש הבדל בין סגנון דיבור תוקפני לסגנון דיבור תקיף. תוקפנות, היא דיבור מלחמתי שהודף את האחר ולא נותן לו מקום. תקיפות, היא סגנון שמבטא גבולות, מתוך מקום עצמי ולא כנגד האחר וייתכן כדאגה לאחר. לדוגמא, אם אחד מבני הזוג עושה פעולה שיש בה סכנה לשלומו, סגנון תקיף עלול לעבור לתוקפנות ללא תשומת לב. לכן חשוב יותר לדבר באסרטיביות, בנינוחות שנותנת לשניים מקום של כבוד, עם גבולות העצמי.
אני מציעה לך לבדוק עם עצמך, מה גורם לך לחוות אותו כתוקפן:
- ייתכן שבאמת ישנה תוקפנות, ובמצב שכזה לא קיימת זוגיות (הדדיות ערכית) בכלל והוא זקוק לטיפול בתוקפנות שלו. אך ייתכן שאת קולטת אותו כתוקפן מפני שהסגנון שלו מזכיר לך תחושות תוקפנות מחוויות קודמות במשך חייך המוקדמים.
- ייתכן שיש לך דפוס חשיבה שהאושר והרוגע שלך תלוי בו, כך שחסרה לך עצמאות אישית וכדאי לך לעבוד עצמאותך. ייתכן גם שדפוס התלונות שלך גורם לבעלך להרגיש אשמה ואחריות בלעדית שלו עלייך, מה שמכביד עליו מאוד, כי הקושי הוא שלך ולא שלו.
נכון שאתם סובלים ונכון שאינך צריכה לשנות אותו. אחת ממטרות הנישואין היא היכרות הדדית מעמיקה יותר דרך הקונפליקטים, וייתכן שאדם ישתנה בזכות ההיכרות, מתוך בחירתו האישית. לשם כך:
שלב ראשון, את זקוקה תחילה לבירור עצמי, מה מקור הרגישות שלך לסגנון (וייתכן שהסגנון שלו, אכן לא ראוי ולא קשור אלייך) ומה מקור התלונות שלך. בד"כ, הבירור נעשה ע"י גורם מקצועי.
שלב שני, לשתף אותו במבט שלך על המצב. במחשבות וברצונות שלך וגם ברגשות, לא ממקום שקשה לך שאז זה מפעיל אותו לדאוג לך ללא רצונו, אלא כשיתוף אישי. באופן כזה, כל אחד מכם מרגיש חופשי וראוי להיות מי שהוא ולפעול מתוך בחירה אישית. מתוך כך, ההיכרות הזוגית עמוקה יותר ומכבדת יותר.
סגנון דיבור, הוא מנגינת הלב, הוא אנרגית הנשמה. ככל שקשובים למנגינת הלב והנשמה, הסגנון יהיה מאוזן יותר והאנרגיה תהיה נקייה יותר ויותר, כך שיתאפשר חיבור זוגי, עדין ועמוק יותר שמוביל לאחדות באהבה.
