הנדנדה ההיסטורית של הבכורה // הרב אמיר דומָן, עורך "ערוץ מאיר"

בשבוע שעבר למדנו על דגם אחד של נפילה וקימה – בו הנפילות והכישלונות סוללים את הדרך לזקיפות הקומה, להצלחה המתמדת, ולהישגים גדולים וחשובים. בפרשה שלנו, תולדות, מופיע דגם אחר, דגם ה"נדנדה".

הנביא יחזקאל מתנבא נבואה קשה מאוד על העיר צור. בימיו התקיים חורבן צור על ידי נבוכדנצר הרשע, אך הנבואה הוצרכה לדורות, ובימינו אלה ניתן לה משנה תוקף: "וַיְהִי בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלַ͏ִם – הֶאָח! נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים, נָסֵבָּה אֵלָי, אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלוקים, הִנְנִי עָלַיִךְ צֹר, וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו. וְשִׁחֲתוּ חֹמוֹת צֹר וְהָרְסוּ מִגְדָּלֶיהָ, וְסִחֵיתִי עֲפָרָהּ מִמֶּנָּה וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לִצְחִיחַ סָלַע…"

מלכות צור, שבימי שלמה המלך נרתמה לסייע למלאכת שמים בבניין בית המקדש – נפלה בגאווה איומה והושחתה עד כפירה גמורה: "ביקש חירם לעשות עצמו אלוה". השחיתות הגיעה לרמה של שמחה לאיד לחורבנה של ירושלים, בתקווה שכל השפע העולמי שבא בזכותה של ירושלים, יעתיק את מקומו לצור: "אמלאה החרבה" – אתמלא אני מחורבנה של זו.

חז"ל (מגילה ו') הבינו כי צור מייצגת את התרבות הנגדית לישראל בכל הדורות, תיקרא אשר תיקרא: קיסרי, אדום, רומי, התרבות המערבית, וכו'. "קסרי וירושלים – אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן – אל תאמן. ישבו שתיהן – אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן. שנאמר: 'אמלאה החרבה' – אם מליאה זו, חרבה זו. אם מליאה זו, חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: "ולאום מלאום יאמץ". כלומר, אין זו רק משאלת לב של צור, אלא התבססות על עיקרון אלוקי, שכבר רבקה אמנו התבשרה בו לפני לידת התאומים המתרוצצים בקרבה, יעקב ועשו.

רש"י סיכם בקצרה: "מלאם יאמץ" – לא ישוו בגדולה. כשזה קם זה נופל. וכן הוא אומר: 'אמלאה החרבה', לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". ב"תורת המשחקים" נקרא מצב מעין זה: "משחק סכום אפס", בו לעולם אין מציאות אמיתית של מה שנקרא בלעז "WIN-WIN". מדוע? למה לא ייתכן שהשפע ממרומים יוענק בשווה לכולם? ובכן, מתברר שכבר עשו הרשע שאל וזעק את העמדה הזו ברגע שהתברר לו שהובס על ידי יעקב: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו: הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי? בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי!".

התשובה נעוצה כמובן, בדברי עשו עצמו, ש"הפליל" את עצמו במו פיו: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב? וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם: אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". התשובה מונחת בגוף השאלה: אם יש בכור, יש ברכה. אם לשיטתך, אין משמעות וצורך בבכורה – "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה?… וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה" – אין טעם וערך לברכה מדומה כזו או אחרת. כי ללא הבכורה אין חיים כלל, ואתה כולך רק "הולך והולך והולך למות"…

אך מהי באמת הבכורה? ומדוע החיים נמשכים אך ורק דרכה לכל הבנים הנוספים ולכל העולם? התורה גילתה פעמיים בתורה את סוד הבכורה. האחת בדברי יעקב אבינו עצמו, בברכתו לבניו: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז". התורה חוזרת על כך כמעט באותן המילים בפרשת כי תצא: "כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר, לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא, לוֹ, כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". הבכורה היא ה"ראשית". היא הודאה והכרה שלנו בכך שהכל נובע מן הראשית, מ"בראשית ברא אלוקים", ממי שרצונו הטוב ותבונתו האינסופיים בראו את העולם כולו בטובו הגדול, ומחדשים בכל יום תמיד מעשה בראשית.

הניתוק מן הראשית, ממקור החיים, מתבטאת בשנאת הבכורה, ובאשליה ששפע החיים הוא הפקר שניתן לנצלו לכל גחמה ושחיתות. ישראל נקראו "ראשית" – "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה. כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם, נְאֻם ה'". לכן תיפול צור כשתקום ירושלים, וייפול עשו כשיקום ישראל: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה".

להדרכה ועצה: amirduman@gmail.com