לפעמים פנינים נדירות מאוד נמצאות במקום בלתי צפוי לחלוטין, והדבר רק מגביר את השווי שלהן ואת הקסם והעונג שבמציאתן. ולפעמים, גם בתורה שבכתב ושבעל פה אנו מוצאים "פנינים" מופלאות במקום מאוד לא צפוי, הרחק מהסוגיה העיקרית בה היינו מצפים לראות את החידוש הגדול.
המשנה בנדרים (ג', י"א) מטילה "פצצה": "האומר 'קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ' – מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. 'שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם' – אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם". השם 'בני נוח' התייחד לאומות העולם, ולא מבטא זיקה ביולוגית, אף על פי שישראל הם צאצאי שם בן נוח. כיוצא בזה – האנטישמיות היא הגדרה ומציאות המכוונת כנגד יהודים בלבד, למרות שרבים מגדולי האנטישמים הם עצמם בני שם בהגדרתם הגזעית, כפי שנוכחנו שוב, לצערנו, רק השבוע ברחובות הולנד "הנאורה".
אך קשה יותר להבין את המחצית השנייה של המשנה: הרי 'זרע אברהם' הוא ביטוי מדויק יותר, ב"רזולוציה" גבוהה יותר מאשר 'בני נוח', וכיצד נשמטו ממנו הישמעאלים ושאר בני קטורה, ובני עשו, אחיו התאום של יעקב אבינו, הבאים מזרעו של אברהם אבינו גם הם? הגמרא שואלת זאת ומסבירה את הדבר כך: "והאיכא ישמעאל? 'כי ביצחק יקרא לך זרע' כתיב. והאיכא עשו? 'ביצחק' – ולא כל יצחק". כלומר, 'יצחק' להוציא ישמעאל, ותוספת האות ב' – 'ביצחק' משאירה את המקום לברר בהמשך מי מכל זרע יצחק יזכה להיקרא 'זרעו של אברהם אבינו'. והיכן התברר? הרמב"ם (הלכות נדרים) מוסיף משפט אחד: "שנאמר 'כי ביצחק יקרא לך זרע', והרי יצחק אמר ליעקב: "ויתן לך את ברכת אברהם".
נעצור לרגע ונדגיש את משמעות העוצמה שבהלכה זו: האם הנודר התמים בקי בכל הדרשות הללו? מדוע לא נתפוס את פשטות לשונו, מדין 'תפסת מועט תפסת, תפסת מרובה לא תפסת'? אלא שבכלל אין כאן שאלה, זה כלל לא נוגע לדעת הנודר, אלא למציאות עצמה: אין זרע אחר לאברהם מלבד ישראל! "ברכת אברהם" היא היא המציאות, ולא שאר תופעות ביולוגיות בגוון היסטורי כלשהו.
לא נוכל להרחיב, אך אנא ראו את המשך המשנה שם, שמרחיקה לכת ומגדירה גם את המושג "ערלה" אך ורק ביחס לגויים, בלי קשר לפעולת חיתוך הבשר שבפועל, בפלוני זה או אחר, יהודי או גוי, להבדיל. ומתוך כך היא ממשיכה לדרוש בדברי אגדה נפלאים על מעלת ישראל וברית המילה – גשו ועיינו גם במהר"ל (נצח ישראל ו': "כי ישראל, במה שהם ישראל, נחשבים נימולים. ואם לא נעשה דבר זה בשביל סבה מה, לא נתבטל עניינם המיוחד אשר להם. וכן להפך, הגוי מצד ענינו המיוחד, במה שהוא גוי, ראוי לו ערלתו. ואם יחתוך ערלתו, בשביל זה לא נתבטל ענין המיוחד שראוי לו במה שהוא גוי, וראוי לו הערלה.)
אותו עיקרון של יהלום הכתר שנמצא ומתנוצץ דווקא בגל של אשפה, במקום הכי פחות צפוי – מופיע שוב בפרשה מתוך בירור עדין ורגיש מאין כמותו. הפסוק בתהלים פ"ט מודיע לנו בשם ה': "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו!" ובמדרש רבה: "אמר רבי יצחק: היכן מצאתיו? בסדום. "ואת שתי בנותיך הנמצאות" – רבי יוסי ברבי יצחק אמר: שתי מציאות: רות המואביה ונעמה העמונית". משיח בן דוד אינו רק 'יוצא' אלא 'נמצא'. כביכול, אפילו אצל הקב"ה הוא בבחינת 'מציאה'!
זה קצת משעשע, הרי אם מישהו "הטמין" את נשמת משיח בסדום, הרי זה לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומה שייך 'מציאה' לגביו? אלא ודאי ה' יתברך רומז לנו שה'תרגיל' הזה שמופיע כאן ובעוד מקומות, הוא "חתיכת השגחה עליונה" יקרה ועקרונית בעיניו מאין כמותה, כלומר, יסוד פנימי שעומד במרכז דרכי הנהגתו העליונה בעולמו. ראוי לנו שנזכור זאת במיוחד בתקופות סוערות ונוגעות בעומק לב האומה: ה'מציאות' הכי גדולות וחשובות בעיני ה' יתברך בקשר שלו איתנו, התכלית של כל הסיפור כולו, באות ממקום מסובך ולא צפוי – עד שיהיה ה' אחד ושמו אחד.
להדרכה ועצה: amirduman@gmail.com
