שאלה
במאמר על קרבה וריחוק,(מבוסס על המאמר של פרשת האזינו), הסברת מאד יפה, איך לחשוב, כדי להצליח להתקרב. זה נחמד, כאשר הקשיים אינם גדולים ומורכבים. חוויתי מבעלי במשך שנים, עלבונות וכעסים שפגעו בי מאד. אמנם היום שאנחנו בייעוץ אצלך, הוא הודה שטעה והוא רוצה לתקן. הכל טוב ויפה. אבל אני לא מצליחה לדלג מעל כל הצער שספגתי ממנו ולחשוב עליו חיובי. כאילו הכל עבר ונגמר. לא! ממש לא! כדי להצליח להתקרב אליו, יש בי צורך בסיסי שיקשיב לי ושידע, מה בדיוק הרגשתי ואיזה סבל רגשי היה לי ועדיין, נמצא בתוכי. כך שהתחושות האלה יוצרות עדיין מחסום ביני לבינו וקשה לי להתמסר אליו רגשית, למרות ההבנה בשכל שהוא לא ידע ולא הבין, מה הוא גרם לי ושהכוונות שלו היו טובות. הוא לא מוכן להקשיב לי, כי הוא טוען שזה היה מזמן ושהוא ייפגע מהכאב שלי. הוא לא מבין שה"מזמן הזה", עדיין חי ובועט בתוכי וכל עוד הוא לא יידע מה עבר עלי רגשית, אני לא מסוגלת להתחבר אליו, כאילו כלום לא קרה, למרות שאני מאד רוצה לחיות איתו בקרבה וחיבור.
אני מתוסכלת מהמצב הזה ואין לי שקט נפשי.
תשובה
אכן. כשהכאב גדול מידי, קשה להסתפק במחשבות חיוביות כפי שתיארתי ולהרגיש קרבה זוגית רגשית. עצם האפשרות בשיתוף והמוכנות שלו להקשיב, כבר עשויה ליצור קרבה ביניכם.
מה מונע ממנו להסכים להקשיב?
- הוא הרי מכיר את ההתפרצויות שלך ומבחינתו, גם את ההגזמות שלך ולכן, ייתכן שהוא מתנגד לקבל שהוא כזה נורא ואיום כפי שתציירי אותו.
- הפחד מההטחה שלך כלפיו, מבלי להתייחס לאנושיות שבו.
- עוצמת ההאשמה, תגרום לו להרגיש ולחשוב, עד כמה הוא רע ונורא כלפייך, ירגיש שהוא לא שווה כלום וזה לבד עלול לגרום לו להתרחק ממך. אם זה יקרה, המרחק ביניכם יגדל יותר והכאב של שניכם גם הוא יתעצם.
אם כך, מה ניתן לעשות במצב כזה?
- האחריות על הקשיים הזוגיים מוטלת על השניים, מפני שכל אחד תורם את חלקו למציאות שנוצרה, מבלי להאשים.(חוץ ממקרים שאחד מבני הזוג אלים, פסיכופת וכד', כי אז אין מצב זוגי ואין עם מי לעבוד.)
כשמקבלים את הכלל הזה, עוצמת הכאב יורדת ואז ייתכן שיהיה אפשר לשתף בחוויות עבר מכאיבות.
- יש אחריות לאופן הביטוי של הכאב. אפשר לשפוך עליו את הכאב באופן של האשמה, צעקות, כעסים, הכפשות שמבטאות את התחושות של אז. אלא שהמחיר יהיה שאת לא רואה מולך את בעלך, אלא אויב. עם כל הטעויות שהוא טעה, עדיין הוא רוצה לתקן ורוצה אותך. באופן כזה, את נראית ממש לא טוב והוא ירגיש גרוע עם עצמו. מי שמתנהג כך, בד"כ, זה מגיע מנקמה ורצון להראות לו עד כמה הוא נוראי ולא אנושי.
- לעומת זאת, לאחר הכלל הראשון שהעוצמה פוחתת, את משתפת אותו בכאב שלך. את משתפת במה את הרגשת. מה קרה לך, בעקבות מה שאמר או עשה שלא היה ראוי. שיתוף, מאפשר לו להקשיב לך, כי את לא מאשימה והודפת אותו. כך תוכלי להרגיש שהוא איתך ותחושה זו, תוביל לקרבה.
- עם כל הכאב, כדאי לך לזכור את המקרים והמצבים שלך שייתכן שפגעו בו, האשמת או העלבת אותו, גם אם ללא כוונת זדון. מה היית רוצה? שהוא יאשים ויכעס עליך, כמו שאת רוצה להאשים אותו? או אולי היית רוצה שהוא ישתף אותך ללא האשמה ועלבון? מה שהיית רוצה כלפייך , כדאי שתעשי גם את כלפיו. (מה ששנוא עליך….)
(גם לאחר השיתוף והסליחה שלו, אצל אשה, עדיין הזכרונות הכואבים נשארים ואולי לתמיד. אך מכיוון שיש רצון להמשיך ביחד בטוב, תתמקדי בטוב שיש בו וכך תוכלי ליהנות מהזוגיות. לגבר קל יותר להמשיך הלאה ואפילו לשכוח.)
כדי להגיע לזוגיות בריאה ומאושרת, חשובה ההחלטה:
- אנחנו בוחרים להמשיך ביחד למרות הכל.
- אנחנו רוצים לקבל את עצמנו כבני אנוש, עם הטעויות והתיקונים.
- הקב"ה הפגיש בינינו והאתגרים מוציאים מאיתנו כוחות סמויים שבזכות כך, אנחנו נבנים ומתאזנים.
- בכך מובטח לנו חיים מאושרים, עם כל הקשיים והאחדות בינינו תשפיע על אחדות בעם ישראל שתקרב גאולה.
