עוד "שבעה" ועוד "שבעה" רודפת, והנפש הדואבת מחפשת כוחות להחיות עם רב. תורת ה' כשהיא תמימה, היא משיבת נפש, והנה אנו מוצאים כי ה"שבעה" הראשונה בתורה מופיעה בפרשת נח, והיא חלה בשבוע האחרון לאותו "עולם שלפני המבול". רש"י מלמד: "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ – אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שחס הקב"ה על כבודו ועכב את הפורענות. צא וחשוב שנותיו של מתושלח ותמצא שהם כלים בשנת ת"ר שנה לחיי נח". רש"י עוד מוסיף ומדייק שימי אבלות הללו ניתנו כתוספת "הארכה" לגזירת מאה ועשרים שנה שניתנו לדור המבול לחזור בהם. המבול נדחה בשבוע, משום כבודו של מתושלח. ומהו "כבודו"? הרי הוא בכל מקרה נפטר לפני המבול, ומה "הרוויח" בדחיית הפורענות בשבוע? לאיזה כבוד זוכה הצדיק בכך שהתאבלו עליו וספדו לו?
בתלמוד (סנהדרין ק"ח) הדברים מבוארים יותר: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב, אלו ימי אבלות של מתושלח. ללמדך שהספדן של צדיקים מעכב את הפורענות מלבוא." למי הייתה מכוונת התועלת? לטובת בני דור המבול: אילו זכו, היה ליבם נפתח לתשובה והצלה, בזכות ההתבוננות בדרכיו ומעלתו של הצדיק. ואילו זכו והטיבו דרכיהם, היה זה ודאי כבודו של מתושלח.
ממשיכה הגמרא: "דבר אחר: 'לשבעת', ששינה עליהם הקב"ה סדר בראשית, שהייתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח." פלא! אך מה יש בכך ללמדנו? אולי נוכל להבין כי ימי ה"שבעה" הם ימים של היפוך סדרי בראשית. העולם הקודם והמוכר קורס עם מות הצדיק, ועולם חדש טרם נברא ונבנה כראוי. אלו הם ימים של "תוהו ובוהו" פנימי וחיצוני, שהופכים את החיים לחומר גלם טהור ומזוקק, שבכוחו להתמלא אנרגיות אינסופיות של חידוש חיים מוחלט.
ושוב מוסיפה הגמרא: "דבר אחר – שקבע להם הקב"ה זמן גדול, ואחר כך זמן קטן". כלומר, רבש"ע נתן לדור המבול זמן ממושך לתיקון ותשובה – "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", וברגע שלפני האחרון מתח הקב"ה את החבל עוד מעט ('המפקד, אפשר הארכה?' – קבלו עשר שניות!). והודיע לנו בכך כי לפעמים, בעת רצון כמו ימי אבלותו של צדיק מיוחד, אפשר לעשות בזמן קצר מהפכה אמיתית, תשובה שלמה ותיקון גמור, השקולים למה שאפשר לעשות בתקופת חיים שלמה של שיגרה!
הגמרא מסיימת את הדיון בשבעת ימי האבל על מותו של מתושלח הצדיק במילים הבאות: "דבר אחר: 'לשבעת הימים' – שהטעימם מעין העולם הבא, כדי שידעו מה טובה מנעו מהן". דהיינו, בימי האבלות של מתושלח התנוצץ מעין אור שבעת ימי בראשית. וזה פשוט לא יאומן כי יסופר! ברגעים האחרונים של דור המבול, רגע לפני שהעולם מתהפך למציאות שונה בתכלית, מדולדלת ומרוקנת, כעונש על מעשיהם הרעים ודרכם העיקשת – דווקא אז הם מקבלים טעימה "מעין עולם הבא"? למה? כדי לשמוח לאידם, חלילה?
התשובה כמעט ברורה מאליה – הסתלקותו של הצדיק שזכה לשמש את אדם הראשון, הזכירה לכולם מהו צלם אלוקים האמיתי. היא יכלה להזכיר להם מי הם עצמם, ואיזו טובה הם מפסידים – להיות עצמם באמת. להיות מי שהם נועדו להיות – הדור שמקבל את התורה ומחזיר את העולם כולו לתיקונו ולגן העדן.
ימי השבעה והאבלות הם ימים קשים וכואבים, אך לא פחות מכך, הם ימים גדולים לאין קץ. חז"ל במדרשם לימדונו כמה סיבות, שיכולות להנחות אותנו בתוך המצב הרגיש כל כך: אחת, ימי האבלות בכוחם ללמד אותנו מדרכיהם של הצדיקים הגיבורים והקדושים, ולעשות אותנו טובים יותר בזכותם, ובכך לקרוע רוע הגזירה. השנית, עוצמות הרגש וסערות הנפש מאפשרות מהפך מוחלט וחידוש עוצמות חיים, שיתגלו בהמשך הדרך. השלישית, אלו ימי רצון וקרבת אלוקים מיוחדת שאין כדוגמתה, שניתן להשיג בה תעצומות נפש שדורשים בשיגרה עידנים שלמים. ואחרונה – ימים אלו מחברים אותנו לשורש השורשים של חיינו, לעומק צלם אלוקים שלנו ושל סגולת ישראל, עד שיבולע המוות לנצח, בזכות נצח ישראל.
להדרכה ועצה: [email protected]
