בשירו "האיש ההוא" כתב נתן יונתן, בין היתר, כך: "…וכשהיה לאיש, מגבעולי הערבות הבוכיות נטה סוכה". "האיש ההוא" גדל וחי בצילן של הערבות, הן היו חלק מהותי מנוף חייו ועולמו, ועל כן הפכו לחלק משמעותי במי שהיה בעצמו: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות?"
"ערבה בוכיה", כעץ על פי הגדרתו ההלכתית, אינו אחד מארבעת המינים שבלולב, ואינו זהה כלל ל"ערבי נחל" שלנו. (אולי משום כך "האיש ההוא" השתמש בו לסוכה דווקא, שזה כשר בהחלט?…). אך אם נקשיב למשורר, נוכל להסכים עמו בנקודה החשובה – אדם הוא תבנית נוף חייו. ולא רק "נוף" במובן הטבע הדומם, כמובן, אלא גם הנוף האנושי: הוריו ומשפחתו, מוריו, חבריו, החברה והאומה שבה הוא חי. עוד צעד יביא אותנו להבין שגם הנוף התרבותי יטמיע בו את האופי: השירים, הסיפורים, המוסיקה, השפה בכלל והמסורת כולה.
כשאנו זוכרים את דברי חז"ל המקובלים, שארבעת המינים רומזים לטיפוסים שונים של בני אדם שמתאגדים להיות עם אחד חי ורענן – הערבה מסמנת דווקא את מי שאין בו "סימן מובהק". חז"ל במדרשם (ויקרא רבה ל', י"ב) אמרו: "…מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן? אי אפשר! אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך – אותה שעה אני מתעלה. שנאמר (עמוס ט'): "הבונה בשמים מעלותיו, ואגודתו על ארץ יסדה" – אימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת".
הפשט במדרש הוא כמובן, 'יבואו הראשונים ויכפרו על האחרונים, הדלים מהם'. וכך הם גם דבריו המופתיים של ה"מסילת ישרים" (סוף י"ט): "ותראה שזהו רצונו של מקום, שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו: 'יבואו אלה ויכפרו על אלה'. שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל. דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו".
אך הרב אלישע וישליצקי זצ"ל מעולם לא ויתר על עומק הפשט: 'יכפרו אלו על אלו' פירושו – כולם על כולם! זהו פירוש מעניין, אולי גם מחמם את הלב, אך כיצד ניתן להבינו? מה יש ל'ערבות' ב'ארסנל' שלהם, שיוכלו לכפר בו על אלו שהם 'אתרוגים, לולבים והדסים'? (כדאי להקשיב לשיעוריו ולכתביו העוסקים בחג הסוכות, ולראות את הדרך בה הסביר את דבריו. ניתן למצוא ב"ערוץ מאיר").
אבל השנה האחרונה פותרת לנו את השאלה כמעט מאליה: הרי "לכפר" פירושו לא רק לְזַכּוֹת, לסלוח ולמחול. כפרה היא גם חיפוי, כיסוי, סיכוך – כמו הכפורת, וכמו תיבת נוח: "וכפרת אותה מבית ומחוץ". ואיזו כפרה אדירה מכפרים "רוכבי הערבות" הגיבורים של צה"ל על כל אחיהם המאתגרים-מאותרגים! איזו "סוכת ברזל" מפוארת פורסות הנשים, פורסים הילדים וההורים, וכל רבבות עמך בית ישראל העומדים בעורף – על כל העם היוצאים למלחמה – ומגינים בעדם! בני ה'ערבה' של עם ישראל בימינו הם הערובה, הם ה'ישראל ערבים זה לזה' במובן הכי ריאלי ועמוק עד לאין חקר.
הדור שלנו, וזה שיבוא אחריו, "תבנית נוף חייו" משתנה בצורה מכרעת לנגד עינינו: אולי האתרוגים וחבריהם הלולבים וההדסים התרגלו לראות סביבם רק את בני מינם. כבר שנים ארוכות הם פוגשים רק את עצמם בקהילות, במוסדות החינוך, בתקשורת המגזרית, כל מגזר לעצמו. אך לא עוד. הערבות צומחות להפליא ומסוככות עלינו, וזוקפות את קומת כולנו, כאותן 'ערבות מוצא' זקופות סביב למזבח.
הערבות שלנו אינן בוכיות! הן ערבי נחל עדנים, ומכוחן האדיר נשאב מים בששון ממעייני הישועה.
להדרכה ועצה: [email protected]