מבין שתי המילים 'הכרח' ו'חופש', לא קשה לנחש שאהדתנו נתונה בדרך-כלל לשנייה. ההכרח מעורר תחושות אי-נוחות או גרוע מכך. ומי מבין המושגים "יראת שמים" ו"בידי שמים" מתקשר יותר למושג 'הכרח'? 'הכל בידי שמים' נשמע די הכרחי… איזה סוג של קשר עלול ליצור הזיהוי ה"לא כל כך נעים" הזה, בינינו לרבש"ע?
הבה נשאל: מה הופך אצלנו הכרח ל'הכרח', כלומר למושג של קושי? לפעמים נדמה שזהו רק עניין של תחושה אישית. הרי יש מי ש'יזרום' עם מה שלי-אישית מאוד מפריע וכובל; ולעיתים גם אני בתוכי, התחושות מתחלפות אצלי ביחס לאיזושהי "כפייה": פעם אני מרגיש נלחץ, ופעם אחרת אין לי בעיה עם אותו נושא ממש. לרגישות האישית יש הרבה מה לומר על ההכרח בעולם, אבל האם יש לה 'בלעדיות' עליו? לא ולא.
אפשר להדגים זאת באופן הבא:
לכאורה – מה לא הכרח? הכול בידי שמים! אנחנו מוכרחים לנשום, מוכרחים להשתמש בשתי ידיים כי אין לנו שלוש, מוכרחים לצאת דרך הדלת כי אי-אפשר דרך הקיר, מוכרחים להיות מוגבלים בזמן ובמקום, ובעצם – כל הגדרה, חוק טבע, עובדת מציאות, היא סוג של הכרח. אז למה עם חלק נכבד מכל אותם הכרחים אנחנו מסתדרים לא רע, וחלק אחר מטריד אותנו? האם הכול עניין של תחושה אישית? יוצא דבר מוזר: אנחנו "שוחים" בתוך ים של נתונים, של הכרחים מכל המינים, מכל הגדלים ומכל הצבעים. משהו בתוכנו מאפשר לנו להתעלם מרובם, או יותר מדויק – פוטר אותנו מן הצורך להיאבק בהם, ומקבל אותם כגבולות המגרש שעליו אנו משחקים במשחק החיים, מגרש שהוא רחב מספיק כדי לתת לנו "תחושת מרחב" וחופש. אבל אותו "משהו בתוכנו" לא מצליח לפטור אותנו מהרגשה שיש דברים שפשוט תוקעים את המשחק, ופוגעים בחופש התנועה שלנו במגרשנו הידידותי.
אם הכול היה רק עניין של הרגשה, כשבעצם המציאות תמיד היא אספסוף של הכרחים, ורק אנחנו התרגלנו, עד שנעשינו אדישים לרובם המכריע – אז למה יש דברים שפתאום כן מקוממים אותנו? שאיננו מוכנים לסבול אותם? שמורגשים אצלנו כעול כבד וכבילה? למה הם לא משתלבים כרגיל בנתוני "מגרש המשחקים" של החיים שלנו? האם זו סתם עצלנות של האופי שלנו, שאין לנו כוח לקבל ש'ככה זה בחיים' או משהו בסגנון? האם אלה ה"חיים" שהבורא טורח לחדש לנו בכל יום?
האמונה החיה אומרת משהו אחר.
לא רק אצלנו מתחלקות התחושות לשגרה (סוג של חופש?) ולהכרח, אלא שהמציאות "מדברת את עצמה" בשתי השפות, ואנחנו בתור חלק משמעותי במציאות, יודעים לתקשר איתה "בשפה המדוברת", שפה של חופש או הכרח. הוי אומר: המציאות, (ההשגחה, דבר ה' שמופיע דרך המציאות) וגם אנחנו – משדרים על אותו גל – מתָקשֶרים יחד.
כאשר שינויים מתרחשים במציאות, הם קורים גם בנו. שינויים פשוטים נחווים אצלנו כשגרה ולא מאתגרים את חופש הפעולה שלנו, פשוט משום שאין לנו מוטיבציות לפעולות חריגות מהמורגל… אך שינויים גדולים דורשים תגובות מתאימות בגודל ובמשמעות, וקשה לנו להתאים את עצמנו באופן מיידי. אנחנו מרגישים שמשהו "מכריח אותנו". טבע המציאות הוא שבחיכוך בין המרכיבים אותה נוצרים מוקדי מתח, הפתעה, לחץ, מועקה. אלה אינן רק השלכות רגשיות או דמיוניות שלנו על המציאות, זהו טבע המציאות כפי שנבראה ומתפקדת, ואנחנו – כחלק ממנה – חשים בכל זה בדרך המיוחדת לנו, כגון בהרגשות החופש וההכרח.
הנפלא הוא, ש"השפה המדוברת" הזו היא שפת הקשר שבינינו לבין אבינו שבשמים. ה' רוצה שנגדל ונחייה חיי תוכן וערך, ומתמיד לדחוף אותנו בכיוון זה באמצעות כל מיני מלאכים טובים, שאולי מדי פעם נדמה שהם מכים ומכריחים אותנו לצמוח. אך באמת הכול הוא יראת שמיים – קשר אהבת הבורא לעולמו ואלינו, ללא "חוץ" וללא חציצה…
להדרכה ועצה: amirduman@gmail.com
