הרב דסלר זצ"ל כינה אותה: "נקודת הבחירה": המיקום של כוח הבחירה שלנו, על פני סולם ערכים שקיים בנפשנו פנימה. כל מה ש"הרחק מתחת" לנקודת הבחירה, אינו מצריך אותנו "לבחור" בו, משום שהוא כבר קנוי ומעוגן לבטח בנפשנו כדבר המובן מאליו, כפי שאין לנו צורך לבחור "שלא להכניס את היד לאש", או לשלם על מצרכים שלקחנו ממדפי המרכול. וכל מה ש"הגבה למעלה" מאזור נקודת הבחירה שלנו, אף הוא אינו בכלל כוח הבחירה החופשית, שכן הוא נחשב אצלנו כחלום רחוק ולא רלוונטי, כגון: "להיות נביא" (ומחילה מכל הנביאים שבדרך). זה פשוט לא מי שאנחנו. אין אפשרות "לבחור" בכך, כי אין שום התלבטות.
היכן אם כן הבחירה? באזור הדמדומים, בטווח הביניים. בתחומים ה"אפורים" שבחיים, שאינם מבוררים לנו מספיק. זהו המקום בו מתגוששים היצרים והנטיות השונות, ועליו אנו נבחנים. החידוש בדברי הרב דסלר הוא שאת נקודת הבחירה אפשר להזיז, וחובה להזיז – כלפי מעלה, ולחיוב. כלומר, עלינו להשתדל תמיד להכניס עוד ועוד תחומי חיים לעולם ה"מובן מאליו", ומצד שני לנסות להביא לתוך אזור הבחירה מציאויות שנחשבו לנו לא רלוונטיות, לבדוק אולי הן כן קשורות לעולמנו, ולבחור בהן לטובה (להיות נביא! טוב, לפחות אמורא…)
מסופר על אחד הצדיקים שפגש חבר ילדות, ושאלו מה נשמע עמו ומה מעשיו. ענה החבר ב"ענווה": נו, אני משתדל להיות יהודי טוב. אמר לו הצדיק בתוכחה: הנה אני בילדותי קיוויתי להיות נביא, ולכל הפחות זכיתי להגיע למה שאני כיום. אילו חלילה הייתי מצפה להיות "יהודי טוב" בלבד, מה היה נעשה ממני?
והנה סיפורון שמתאר את "נקודת הבחירה" מזווית שונה מעט: באחד מגני הילדים המאוכלס ברובו ב"אברכונים" (ילדי משפחות אברכים, למי שלא בקי), נשמע פעם ילד אחד "מקלל" את חברו בעיצומה של מריבה בחצר: 'שתאכל תפוח ותשכח לברך עליו!'… אחרי השעשוע והבדיחותא – מה ניתן ללמוד מזה? אחת, ש"נקודת הבחירה" של "המקלל" היא גבוהה מאוד לעומת ניבולי פה גסים מצויים. ושתיים, גם הילד "המקולל" – אילולא שידע חברו ש"לשכוח לברך" אצלו הוא בבחינת "לא יעלה על הדעת" – לא היה טורח לקלל אותו בדבר שאינו חשוב לו.
אבל השאלה היא: איך משפרים את נקודת הבחירה? איך דוחפים אותה כלפי מעלה? האם מספיק רק רצון טוב? החלטה חד פעמית? התשובה היא שלא. רובנו מגיעים ל"אזור נוחות" רוחני או תורני, ומתקבעים בו לאורך ימים ושנים ארוכות וטובות… אז מה עושים? איך נחלצים ומתקדמים?
גם פה ניתן לקבל רמז לפי העיקרון של "מכלל לאו אתה שומע הן", או בעברית מדוברת: על דרך השלילה. נשאל הפוך: איך מאבדים את נקודת הבחירה הטובה, ומתדרדרים בסולם הערכים, חלילה? והתשובה בגוף השאלה: התדרדרות, כלומר בצעדים קטנים: מדרו"ן חלקל"ק בלע"ז. ומה מאפשר לנפש להחליק במורד? שאננות, חוסר תשומת לב, תרדמה, שביעות רצון עצמית.
מכאן נבין שהדרך "לטפס במעלה" מוכרחה להיות ההיפך מ"התדרדרות": הפתרון טמון בערנות, סקרנות, צימאון, ולמידה מתמדת. ככל שהעולם שלנו מתרחב ואנו מודעים יותר לפוטנציאלים שלנו, וככל שאנו מכירים את העולם ותכליתו טוב יותר, כך הם נעשים חשובים לנו ויקרים בעינינו. ככל שאנו נחשפים לגודל הדור והשעה, כך גדלים הסיכויים שנזדהה איתם, ונחפוץ למצוא את שליחותנו בתוכם. וככל שאנו מסוגלים לזהות מגמות כלליות מבעד לסבך פרטי הפרטים של החיים, כן גדלה בנו קומת הרוח, וכונסת לתוכה הרבה פרטים חומריים, שנעשים צנועים ומדויקים יותר בדרישותיהם בחיינו.
גם הפרשה מספרת על בן סורר ומורה, שנידון על שם סופו: אמנם כעת הוא רק תאוותן ומרדן, אך צפויה לו התדרדרות קשה וקטלנית, אם לא נעצור אותה כל עוד אפשרי הדבר. כאמור, הדרך היא אמון, מודעות לכוחות, ולמידה מעשירה.
הרב יהושע צוקרמן זצ"ל היה נוהג לומר שהבחירה אינה טמונה בשאלה "מה לעשות", אלא "מה לדעת". מדוע? משום שלרוב, כשאנו מגיעים לשלב העשייה, זהו כבר "משחק מכור", ולא בחירה אמיתית, אנו פועלים על פי ההרגל. הבחירה המשמעותית יותר, לא נעשית ברגע ה"אירוע", אלא מוקדם הרבה יותר – בהחלטה לבחור את המגרש בו ייערך ה"משחק", ואולי עוד יותר – לבחור את ה"ליגה", ואולי – אפילו את המשחק עצמו…
להדרכה ועצה: [email protected]