רש"י הקדוש מפרש את המילה 'כי' בתור תמיהה, כמו 'וכי' – וכי עץ השדה אדם הוא, שיוכל לבוא במצור שתטיל עליו? וכי יש לו דרך להתגונן בפניך? שמא יכול הוא לעמוד בתלאות המצור? למה תשחיתנו?
הראב"ע והרמב"ן, לעומתו, פירשו כקביעה, ולא כתמיהה: העצים הם קיום האדם, האדם חי על פרי עץ השדה, לכן אל לנו להשחיתו. אך אנו כה רגילים ושגור על לשוננו הביטוי "כי האדם עץ השדה" במובן ההפוך, ה"פתגמי-עממי", שהאדם דומה לעץ, עד שגם פירושם לא מתיישב בלבנו, וכל שכן פירושו של רש"י.
הדבר המפתיע בפירושו של רש"י, הוא שאם זהו 'פשט' התורה בפסוק זה לדעתו, הרי שרש"י הבין שהנימוק הזה של התורה לאיסור "בל תשחית" – נימוק ציורי ופיוטי יוצא מגדר הרגיל! – דווקא הוא המתאים ביותר בסגנונו, כדי ללמדנו איסור השחתה. מה בעצם אומר הפסוק, אם כך? העץ הוא לא בן אדם! הוא לא שווה ערך אליך, ואין לו יכולות להתמודד מולך – אל תנצל זאת להשמדה חסרת תכלית.
עוד מוזר ומפליא, שהתורה בחרה ללמד דיני "בל תשחית" בהקשר הכי לא מתאים, לכאורה. דווקא בתוך הלכות מלחמה ומצור? הרי מלחמה היא אחד משיאי ההשחתה שהאנושות הוציאה מקרבה! חיי אדם נעשים זולים, חלילה, הרס וחורבן מתגלים ברמה שערורייתית, כל קני המידה לערכים, סדרי עדיפויות, משימות ויעדים – הכל משתנה ומתהפך! משפחה ועבודה, למשל, נדחקים מפני החובה להתגייס ולתפוס מקום בכוח הלוחם. האגו הפרטי פחות קריטי לעומת ערך הרעות הכללי והלאומי.
במצב בו סולם הערכים הטבעי, האישי והלאומי, מתערער ומחפש 'מצב צבירה חדש' – זה המקום לצוות על "בל תשחית"? זה האופן לפנות אל הרגש הפיוטי שבאדם, ולפרוט על נימי נפשו העדינים, בתיאור ציורי של עליבותו של העץ מול הכוחניות האנושית?
ואולי ניתן היה להקשות אף יותר: הלא זה עלול לחבל במאמץ המלחמתי! הפנייה ללב הלוחמים באמירה: 'חמול, אל תשחית, הם חלשים ממך, מה זו אשמתם?' עלולה לבלבל וליצור הססנות מסוכנת מאוד! ברור שאין זו מטרת התורה כלל, שהרי כל הפרשייה עוסקת באיסור הפחד במלחמה, ובדרכים להתגבר עליו, כדי להיות חדים וממוקדים במטרה המאוד ברורה: ניצחון! הכרעה! "עד רדתה!". כיצד מתיישבים הדברים הללו יחד?
מעניין להיזכר, שחז"ל דרשו את הביטוי "עדינו העצני", שמו של אחד מגיבורי דוד המלך, על דוד עצמו: "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מו"ק ט"ז). כי אמנם כן, העדינות יפה לבית המדרש, והקשיחות למלחמה. ובכל זאת, האם שמנו לב שהקשיות הנחוצה למלחמה מתוארת לא בלשון 'אבן' או 'ברזל' – אלא דווקא "עץ"?…
אולי גילינו פה "סוד צבאי" ישראלי, שמבדיל בין צבא ישראל ובין אומות העולם וכל צבאם, ובין מלחמותיהם למלחמותינו: הם במלחמתם קשים כאבן או כברזל – אטומים כאטימות הטבע הדומם, האילם, האלים. האלימות הדוממת מתפרעת באגרסיביות חסרת הבחנה, משחיתה כל, בשם המטרה המטמאת את כל האמצעים, ואת כל האוחזים באותם אמצעים. הגויים במלחמתם מאבדים את צלם האלוקים שבמדרגת ה'אדם' שלהם, ומתרסקים כל הדרך למטה עד למדרגת ה'דומם'. ואילו אנו, לא מ'צלם אלוקים' הכללי באנו למלחמה, אלא ממעלת "ישראל יהיה שמך, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים – ותוכל!". סגולת ישראל קדמה לעולם ולמדרגות בריאתו, ולכן גם כשאנו משתמשים במדרגותיו, איננו יורדים לשפל המדרגה, אלא מעלים את הערך של אותה המדרגה לערכנו. לכן נמשלו לוחמי ישראל כחיות הטרף בתורה ובנביאים, וקשיחותם נמשלה כעץ, שלא מאבד את גמישותו וכוח צמיחתו, אחיזתו בארץ ופוריותו, גם בתנאים קשים.
התורה בחרה לדבר על העץ בפרשת המלחמה דווקא, כדי לנעוץ היטב את המסר: מלחמתנו אינה פורקן אגרסיות ואיבוד רסן, אלא צמיחה. החמלה על העץ אינה רכות לבב, אלא היכולת לשמור היטב על מיקוד במטרה האלוקית בתוך 'רעשי הרקע', להבחין בין טוב לרע, ולקדש – באמת – את האמצעים בקדושתה.
להדרכה ועצה: amirduman@gmail.com
