שלוש פעמים מכנה התורה את המתיימר להסית לעבודה זרה באמצעות אות או מופת, בכינוי "נביא או חולם חלום". 'נביא' – אם טען שקיבל את הציווי והמופת בנבואה. 'חולם חלום' – אם טען שחזה אותם בחלומו. התורה לא נכנסת לוויכוח על מהימנותו של האיש, אם אכן קיבל את המסר או שהוא "רק" שקרן. כי לו יהי כדבריו, שאכן כך ראה או שמע בחלום או בהקיץ – זהו ניסיון אלוקי: "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלוֹקֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלוֹקֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". "כי ענין המופת אשר בא והראהו ה' לזה בחלומו – רצון האלוקים היה בו, לנסותכם באהבתו" (רמב"ן).
מרעיש! יש אפשרות שה' יתברך שולח לאדם חוויה "אמיתית", שכולה שקר. מצב כזה, שבו האדם חווה מציאות שעומדת בסתירה לעקרונות היסוד של אמונתו, משמשת מבחן משמים, לאדם או למעגלים החברתיים המושפעים ממנו, לברר באופן חותך ונחרץ, מה עומד בראש סדר העדיפויות המנהל את עולמו: החוויה – או ההכרה?
האם יש סתירה הכרחית בין השתיים, ההכרה והחוויה? ודאי שלא. אדרבא, ההכרה הישרה נעזרת בחוויות, ומעמיקה את אחיזתה בחיים בזכותן. החוויות מצטרפות בכוחן הגדול אל העולם ההכרתי, ותורמות לו תרומה מכרעת, גם במדרגות עליונות מאוד של השגה וקרבת אלוקים. כפי שנאמר לאהרן ומרים: "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' – בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ".
החלום, וחוויות החיים בכלל, יכולים לעורר, לזעזע ולטלטל. החלום משמש בשיגרה את הנפש כשפה פנימית, בינה לבין עצמה, לעיבוד חוויות היום והתקופה. לפעמים, מסיבות שונות, הוא חוצה את סף התודעה ו"מתפרץ" לעולם ההכרה המודעת שלנו, ויוצר אי שקט, או אולי להפך, רוגע וקורת רוח. אך לעולם אסור לנו להתבלבל: החלום, והעולם החווייתי בכלל – אינם שופטים, ואינם אופרטיביים.
זה לא אומר שהם לא מנסים להיות שיפוטיים ואופרטיביים… כלומר, יש לנו נטייה להרפות מהצורך להתנהל בחיים על פי דרך מושכלת ועקבית. אנחנו מוכנים "לתת את המושכות" לכוחות נפש "משוחררים" יותר, להניח לרגש, לדמיון ולחוויות החושיות שלנו לקחת פיקוד, ולשפוט עבורנו את המציאות. ומשם, הדרך להכריע הכרעות מעשיות משובשות – קצרה ביותר. "הקסם האישי" של הרגש והדמיון, והדרכים המופלאות שבהן הם מחוללים תחושות של חוויות חזקות, לוקחים אותנו בשבי, פעם אחר פעם. אז מה עושים?
במצב לא מפותח, שיש מי שיכנה אותו "סביר", הכוחות התבוניים מסוגלים להעמיד אלטרנטיבות ראויות, ולשמור את ספינת החיים בכיוון "הטוב והמועיל" (קריירה, פרנסה, מעמד), כשהם מאפשרים לכוחות החווייתיים (נקרא להם: הצד הימני של המוח) "לשחרר קיטור" בנושאים "שוליים" בחיים שלנו, כמו יחסי אנוש, אמונות אישיות וכלליות, תפיסה עצמית, השתייכות פוליטית, או בקיצור: "זהות".
אך זהו לא 'מצב סביר' אלא מחפיר ומזעזע, ולצערנו – הרסני. הזהות שלנו לא אמורה להיות "פתוחה למשא ומתן" מול כל כאב בטן או שינוי במזג האוויר! היא צריכה להיבנות בהדרגה ובחוכמה, בקביעות ובהקצאת משאבים ראויים בחומר וברוח. היא זקוקה לתחזוקה וטיפול שוטף. יתרה מכך – היא זו שלאורה נשפטים כל שאר חלקי החיים, ומתיישרים בעת הצורך. היא זו שמעצבת את עולם החוויה שלנו בהשראתה, וכוחות החיים העסיסיים ביותר מקבלים את מלוא חשיבותם דווקא כשהם שותפים בביסוסה והשרשתה במרחבי החיים.
"חלומות? השווא ידברו", אמר שלמה המלך. אימתי? כאשר הם עולים בטעות לתפקיד של מנהיגות, של "מדבר" (מלשון "מדברנא דאומתיה", מנהיג האומה) הרי הם שווא ושקר. אבל כאשר הזהות האישית והלאומית איתנים ומטופלים כראוי, אזי החלומות הגדולים הם הסוסים האבירים שרתומים למרכבה האצילית ביותר, הם כוח הפעולה העצום שבכל כוחות הנפש, ומניעים את התהליכים העמוקים ביותר במציאות:
"החלומות הגדולים יסוד העולם הם… חולמים הם הנביאים, חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון".
להדרכה ועצה: amirduman@gmail.com
