והנה – חידה: היכן נזכרה "עקבתא דמשיחא" וסיבוכיה בפעם הראשונה? רמז: אם חשבתם על המשנה האחרונה במסכת סוטה – אז לא, תחשבו הרבה קודם. עוד רמז? לכו בעקבות הדמות שהיא נושא הביטוי "עקבות משיח".
באופן מופלא ומעניין ביותר, מתברר שהראשון לברר את סוגיית עקבות משיח הוא בעצם – המשיח… וליתר דיוק: "דוד בן ישי, עבדך משיחך". וכך אמר דוד בתהלים פט, בסוף הפרק המספר בפירוט רב על הברית המיוחדת והנצחית שכרת ה' לדוד משיחו: "אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים, ה', נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ? זְכֹר ה' חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ, שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים. אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ, ה', אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן".
דוד מתאונן על החרפה האישית והלאומית, המוטחת בנו מפי עמים ותרבויות רבים, ומהי החרפה שמחרפים אויבי דוד, אויבי ישראל, אויבי ה' יתברך? "אשר חרפו עקבות משיחך". מה מרתיח ומתסיס כל כך את האויבים, ב"עקבותיו" של "דוד משיח צדקנו"? אולי כשדוד המלך כותב את שירו בתהלים, ומבקש לעורר זיכרון ברית ה' הקדומה, הוא עומד בשלהי מלכותו, בסופה, בעקב שלה. סוף מלכות דוד אינו מתאפיין דווקא בתנופת קרבות ומהלכים בינלאומיים, הרפתקאות גבורה ושלל אירועים רבי רושם. יש שם, לעומת זאת, תככים פוליטיים לרוב, מהלכים שנכשלים, סימני שאלה וקשיים שנובעים משלב של הפיכת ה"מטאור" המלכותי שהיה דוד בבחרותו, ל"דוד מלך ישראל חי וקיים" לנצח נצחים, שאמור למלוך על היסטוריה בלתי אפשרית ולעתים בלתי מובנת, של עם מוכשר ביותר וגם מורכב מאוד.
מלכותו של דוד, מלכות ישראל הנצחית, מכונה בנביא: "מי השילוח", שאינם שוצפים וקוצפים, אך הם מים חיים, נובעים ישירות מגן עדן, מתמידים ועקביים מאוד. בעקבות השפעות תרבויות זרות שחלחלו אלינו, גם בישראל התפתח מצב של קוצר רוח ביחס למלוכה שנראית כמדשדשת, מסתבכת בתוך עצמה, שאיבדה לכאורה את ההילה והזוהר שאפיינו אותה בעבר: "יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט".
אבל לפעמים הביקורת מוצדקת! אותו הנביא מתאר את "בנות ציון" שהולכות "נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה". וחז"ל פירשו שכל התנהגותן כוונה למשוך תשומת לב אינסופית, ובכלל זה "שהיו מהלכות עקב בצד אגודל" (גמ' שבת, יומא). מסתבר שניתן לסחוט תשומת לב גם מגרירת רגליים… זהו כמובן דבר שלילי: "לֹא יֵלֵךְ תַּלְמִיד חָכָם בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְגָרוֹן נָטוּי, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם. וְלֹא יְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל בְּנַחַת כְּמוֹ אוֹתָן הַנָּשִׁים וְגַסֵּי הָרוּחַ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. וְלֹא יָרוּץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמִנְהַג מְשֻׁגָּעִים…" (רמב"ם דעות ה'). "הנה ימצא גאה אחד שיחשוב בלבו שכיון שהוא ראוי לתהילה… ראוי לו גם כן שיתנהג בדרך מיוחד ורשום בכבוד רב, בין בלכתו, בין בשבתו, בין בקומו, בדיבורו ובכל מעשיו. לא ילך אלא בנחת גדול, עקבו בצד גודלו…" (מסל"ש י"א).
אין שום סיבה שאדם יאמץ אורח חיים מסורבל וכבד, בטענת שווא של "גאולתן של ישראל קמעא קמעא", וודאי שלא כדי לסחוט תשומת לב. רק במקום אחד בעולם יש מצווה להלך דווקא "עקב בצד אגודל" – בבית המקדש, בעלייה למזבח: "ולא תעלה במעלות על מזבחי". "שהזהירנו מעלות על המזבח במעלות, כדי שלא יפסיע פסיעה גסה, אבל ילך עקב בצד גודל" (סהמ"צ פ').
מהו ההבדל, אם כן? ככל שאנו באים אל הקודש פנימה, בבית המקדש, או משיח וגאולה, מתבררת חשיבותה של כל תנועה. המהירות והחיפזון בעולמות הפנימיים הם "היסח הדעת ופיזור הנפש". ככל שחשיבות הנושא גדולה, כך תעלה סגולת פרטיו. מה שנדמה כ"סחבת מיותרת" הוא תוכנית אלוקית סדורה למופת (- מבלי להפחית מחובתנו לתקן באומץ!): "לא חלישות כוח הוא זה, מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא, כי אם גבורת גבורות! כביריות עליונה המקפת כל, וממלאה את הכל…" (אגרת תשנ"ג)
להדרכה ועצה: amirduman@gmail.com
