מעשה שהיה כך היה: לפני כשלושים שנה, ואני תלמיד בישיבה הגדולה והמרכזית לעולם כולו, התחולל בעולם גל של רעידות אדמה קשות וקטלניות, שגררו בעקבותיהם לעתים גלי צונאמי עצומים, שגרמו למותם של מאות אלפי בני אדם ברחבי תבל. כאן בארצנו, היושבת, כידוע, בליבו של “השבר הסורי-אפריקאי” התעוררה דאגה וחרדה: האם הדבר מבשר, חלילה, על רעידת אדמה חזקה שתבוא גם בגבולנו?
התקשורת דאז, גם טרום האינטרנט והרשתות החברתיות, ידעה להביא סרטי אימים וכתבות מפחידות, מומחים למיניהם וכיוצא באלו, כדרכה שלא בקודש, שמעצימה כל סנסציה, מגדילה כל חשש לגל של היסטריה, ומשלה את הציבור הרחב לחשוב שכולו חכם ומבין, מומחה וצודק, ושכל הפתרונות הם ברורים מאליהם ובהישג יד, ורק המדינה/הממשלה/בטח-לא-אני – הם הם שמונעים את המוכנות והקדמת הרפואה למכה. ובכן, בסך הכל עסקים כרגיל במדינת היהודים…
ואז קרה עוד משהו. “רעידת אדמה” היא יצור אמורפי, גזירת גורל, משהו שאין לנו שליטה בו באמת. היא יכולה לבוא בלי כל התראה, בעוצמות בלתי נתפסות, ומשום כך היא עלולה להיות מאיימת ומדאיגה מאוד – כל עוד היא “תקועה” בתודעה שלנו ומוארת בזרקור חזק. כי כשאנחנו שקועים בעשייה חיובית ויצירה, תרחישי אימים לא תופסים אצלנו מקום רב, וזה צודק ונורמלי. והנה, באותו הזמן המדובר, כאשר החרדה “מככבת בכותרות” גם בקרב הנפשות פנימה, מה יכולים אנשים רגילים לעשות מול “כוח עליון”? נכון! להתחזק. להתחזק באמונה בכוח העוד-יותר-עליון, בביטחון בבורא עולם, בתשובה תפילה וצדקה.
כל זה טוב ויפה, בריא וטבעי לעם ישראל, בכל דור ודור, ועל כל צרה, שלא תבוא.
אבל האדם מבקש יותר מזה: הוא מבקש ביטחון מוחלט, הצלה ודאית, ישועה גמורה. והוא בתוך ליבו יודע מרת נפשו – שה”תשובה, תפילה וצדקה” שלו, “לא איי יאיאיי”, כמו שאומרים בעברית. אז נזכר היהודי שהוא בן ל”עם סגולה” (כתוב בפרשה!), ומפעיל את החוש השביעי שלו למצבים קיצוניים: איתור וחיפוש “סגולות בדוקות” להצלה, רפואה וישועה.
ותאמינו או לא – גם אז, לפני שלושים שנה, התפשטה מפה לאוזן במהירות שיא, שלא הייתה מביישת אף רשת חברתית עדכנית שבימינו אלה, סגולה בדוקה, באחריות גדולי המקובלים דאז. נזכרים? לא? הנה המתכון: יש ליטול כך וכך שקלים, ולתלות אותם על המזוזה שבפתח הבית, ו… זהו. לקוות לטוב. אחרי ההצלה כמובן לתת את הכסף לצדקה. מה תגידו? משתלם?
אינני יודע בכמה בתים אחזו בסגולה הנ”ל, וכמה נפשות ניצלו בזכותה. אינני בר הכי לשפוט כוחה של אמונה תמימה ואמונת חכמים, גם כשהיא מבוססת רק על שמועה רחוקה, שהמשחק “טלפון שבור” מחוויר לעומתה. אבל אני כן יודע לספר, מה שהייתי עד לו בעצמי, במהלך שיעור אחד, מן השיעורים הקבועים שהתקיימו בבית אחד מרבותיי שליט”א, ובו למדו את סוגיית “גוהא” בספר “עין איה”, במסכת ברכות, העוסקת ברעידות האדמה ותפקידן בסדר ההנהגה האלוקית הפנימית. אז, כאשר הזכיר אחד התלמידים את השמועה של אותה סגולה שנפוצה בציבור – השתתק הרב לכמה שניות, ולפתע דפק על השולחן בכוח ובכאב, וזעק: “רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה!” ושוב, יותר בלחש: “רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה! – זו הצורה שלנו? זה הפרצוף שלנו?!”
דפיקות הלב שלי באותו המאורע לא שככו דקות ארוכות גם אחריו. העלבון והפחד מלהפוך, חלילה, ל”עם פחדן וסכל”, מוסס והכחיד כל חשש אחר שבעולם, באותו רגע. עד היום, רק סגולות שמחוברות היטב ומעוגנות בעבודת ה’ קבועה ומקורות חז”ל נוגעות בליבי. באותו היום למדתי דבר עצום: להיות “עם חכם ונבון וגוי גדול”, אינו רק “ברכה” ומצב שיבוא ממילא. יש לנו בתור עם, וגם כיחידים, חובה ומצווה שלא להיות “פתי מאמין”, אלא לקדש שם שמים, ולהתמלא אומץ לב, תבונה ותושייה, יושר ואמת, חכמה ודעת אלוקים, יותר ויותר.
להדרכה ועצה: [email protected]
