בפרק ג' של מגילת איכה פותח ירמיה הנביא קינה כפולה ומכופלת, במילים: "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ". כלומר, אני האיש שבו התקיימו בפועל דברי כל נביאי החורבן בדורות הקודמים, האיש שראה את תוצאות מכות הזעם האלוקי, שהביאו את עם ישראל לעוני, דלדול וחורבן עצום.
ירמיהו נבחר להיות הנביא של החורבן עצמו. נביא שאינו רק חוזה וצופה את העתיד לבוא, שמתריע ומתחנן לפני עם ישראל להיטיב את דרכיהם ולשוב את אביהם שבשמים בלב שלם, מפני האסון הגלוי לפני עיני רוחו הנבואיות. אמנם גם הנביאים הראשונים שניבאו על החורבן ראו אותו בנבואתם כמציאות מוחשית וגמורה, באופן מזעזע ומחריד, אולם ירמיהו הוא נביא שחווה על בשרו, ובעיקר על רוחו ונפשו, את כל שלבי החורבן הסופיים והגמורים. הוא המנסה לעצור בכל כוחותיו, כמעט לבדו, את העגלה המתדרדרת אל התהום, ונופל לבסוף יחד עמה.
ירמיהו לא "נקלע לאירוע". הוא נבחר במיוחד, כמסופר בתחילת ספר ירמיה, ובעודו נער צעיר נגלה אליו ה' ואמר: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וָאֹמַר: אֲהָהּ, ה' אלוקים, הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי! וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אַל תֹּאמַר 'נַעַר אָנֹכִי', כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר". כשירמיהו פותח בקינה "אני הגבר!" הוא בעצם זועק: מדוע זה נועדתי להיות הדמות הטראגית הזו, של נביא שנאלץ לראות את כל ניסיונותיו כושלים, בעודו יודע מראש שכך יהיה – ובכל זאת ממשיך להילחם ולהיאבק כנגד הגזירה, כאילו יש סיכוי? אין ספק שירמיהו הוא הגבר, כלומר, האיש המתאים לתפקיד. אך מהו בעצם "התפקיד"? אם הסוף הנורא גלוי וידוע מראש לפני מי שאמר והיה העולם, והמאמצים נדונו לכישלון, מה נותר מהשליחות בכלל?
יש פתגם שאומר (ואם אין, אז הנה, עכשיו יש): "אם אתה נדחק ונסוג לאחור עד שמצאת את עצמך "עם הגב אל הקיר" – סימן שהמשימה שלך אינה לסגת, אלא לזנק קדימה". הוי אומר: אם אתה נכשל באופן קבוע ללא מוצא, במשימה המכונה בפי העם "להצליח" – ייתכן מאוד שלא ה"הצלחה" היא המשימה, אלא משהו אחר, שלא תמיד הוא ה"ברור מאליו" האוטומטי והמביא לסיפוק מיידי. מה למשל? אולי החישול והעמידוּת בפני אכזבות. אולי המופת והדוגמא לעוקבים מבחוץ. חשבו למשל על חולה, ל"ע, המתמודד עם מחלה קשה וחשוכת מרפא. האם המשימה שלו היא "לצאת מזה בריא"? לצערנו זו תהיה אולי אשליה מרה. אז מהי המשימה, אם כן? אולי השמירה על השפיות וחדוות היצירה? אולי הגיבוש המשפחתי והירתמות הסביבה התומכת?…
הרב זאב קרוב, זצ"ל, בתקופת מחלתו האחרונה הוציא מתוכו כוחות נפש חדשים של בירור אמוני, וקריאת כיוון חדשה, שלא היו יוצאים לאור לולא עמד בניסיון החולי וסכנת החיים. (ראו גם את יומן המחלה שכתב לאורך התקופה: "קרוב אליך", המהווה מופת של אצילות וגדלות נפש ורוח).
וירמיהו? ודאי כל נבואתו היא נבואה שהוצרכה לדורות, דברי אלוקים חיים, ולא חלילה "טרגדיה יוונית". ירמיהו לא מפסיק לחנך ולהעמיד תלמידים, גם בעיצומה של התופת. תלמידיו יהפכו למוסרי התורה לנצח, ולמנהיגי הדור השב מן הגלות ובונה את בית שני ואת כלל ישראל "כנגד כל הסיכויים" הנראים לעין האנושית – בכוחות נשמת ישראל, ב"חסד נעורייך, אהבת כלולותייך". ירמיהו נבחר להיות נביא שעובר אישית את עיצומה והתממשותה של נבואתו, ובכך זיקק אותה עד תמציתה האלוקית הגואלת. הוא נבחן על אמונתו, ובמבחן הקשה מנשוא הוא לא רק עומד בהצלחה, אלא הופך אותה לשירה-קינה, שעתידה להפוך לשירה של גאולה, במהרה בימינו, אמן.
להדרכה ועצה: amirduman@gmail.com
