"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". אימתי? בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה". אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה, מכי שמעה מרבי יוחנן רביה…" (ברכות ל"א, א')
נשאל שתי שאלות בסיסיות ופשוטות:
- וכי בזמן ש"אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" – זה כבר לא יהיה "עולם הזה"?
- ריש לקיש, מיום ששמע לימוד זה מרבי יוחנן רבו, יותר "לא מילא שחוק פיו בעולם הזה". מה פירוש הדבר? וכי היכן היה, אם לא בעולם הזה? הרי כולנו נמצאים בעולם הזה, שעליו אמר רבי יוחנן את דבריו, ולשם מה צריך להדגיש זאת בהתנהגותו של ריש לקיש?
ומסתבר ששתי השאלות מתרצות ומסבירות זו את זו. באמת, החלוקה היסודית שבין העולם הזה לעולם הבא, אינה בין שני עולמות שונים במהותם מקצה לקצה, כגון שהאחד חומרי לחלוטין והשני רוחני לחלוטין. ישנה אמנם גם מציאות כזו: "מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, ולא פריה ורביה, ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה". אך מלבד השוני שבין העולמות, קיים היחס והקשר ההדוק שביניהם, שרק ממנו הולכים ומתגלים גם הגוונים השונים.
על עיקרון זה עמדו והכריזו אנשי כנסת הגדולה, והוא יסוד גדולתם המיוחדת: "כל חותמי ברכות שהיו במקדש, היו אומרים "מן העולם". משקלקלו המינין ואמרו: אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים: מן העולם ועד העולם". (משנה ברכות פרק ט'). כלומר, בתחילת ימי בית שני קמו מגמות חומרניות וכפרו ביסוד הרוחני של הבריאה, והסתמכו על הנוסח שנהג במקדש "מן העולם", כדי לשקר ולומר שיש רק עולם אחד, עולם הזה הנגלה לעין החומרית. באו חז"ל והסבירו: באמת יש רק עולם אחד! אך הוא כולל אין סוף הופעות, מקצה לקצה: "מן העולם ועד העולם" – כי הכול כלול בעולם אחד, אחדות הרוח והחומר ברשות יחידו של עולם.
להדרכה ועצה: amirduman@gmail.com
