בנות צלופחד פותחות במעמד כל גדולי ישראל וראשי העם, בכותרת שלא משאירה הרבה מקום לברוח מהכאב הטמון בה: “אבינו מת במדבר… כי בחטאו מת”. ובכל זאת, הפתיחה הזו היא באמת “הרמה להנחתה”: “תנה לנו אחוזה”! אנחנו לא מתבוססות בבושה ובכאב, אנחנו מודות במציאות כפי שהיא, ללא ניסיון להסתיר או לחפות. אבל מכאן רק צמחנו, גדלנו, ביססנו את עצמנו ואת משפחתנו סביב האמת, התורה, ומנהיגותו של משה. ועכשיו, בענווה מול גדולי האומה אנו שואלות: אולי יש משהו שאנו רואות ומבחינות בו, שטרם קיבל מענה מספק?
יותר מכך: לא זו בלבד שאין הן מנסות להסתיר את מוצאן ואת שם אביהן, הן אף תובעות את כבודו ואת מקומו בקרב משפחתו: “למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו”? זו גדלות רוח. זו עבודה פנימית אישית ומשותפת שעשו בנות צלופחד במשך שנים, ומלבד ההלכות החשובות שזכו להנחיל לעם ישראל ונקראו על שמן: “כן בנות צלופחד דוברות!”, הן מלמדות את עם ישראל כוח של אהבת משפחה, אהבת הארץ, ואהבת תורה.
בנות צלופחד גם מלמדות את עם ישראל כוח של התמודדות עם אובדן, התמודדות וצמיחה מתוך עמדה של משפחה חריגה בנוף המשפחות הישראליות בדור המדבר: “וצלופחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות” – אבל גם חריגות לשבח: “חכמניות, דרשניות וצדקניות.”
ורווקות… “תני רבי אליעזר בן יעקב: אף קטנה שבהן לא נישאת פחות מבת ארבעים” (ב”ב קי”ט). שהיו מצפות להגון להן (רשב”ם). אולי המצב המשפחתי המורכב שלהן גם הרחיק מהן שידוכים מתאימים במשך כל השנים של נדודי המדבר? כי גם אם אתה עושה עבודה פנימית אמיתית וצומח מתוך משבר – הסביבה לא תמיד רואה עין בעין את ההתמודדות שלך, ולא מתגמלת את מאמציך, ובכך מוסיפה עוד קושי למצב.
מה מחזיק את בנות צלופחד ונותן להן כוח? קודם כל – הלכידות ביניהן: “מלמד ששקולות כולן זו כנגד זו”. על אף שוודאי היו הבדלים ביניהן: “כאן מנאן לפי חכמתן, וכשנישאו לא נישאו אלא לפי שנותיהן”. כלומר, בינן לבין עצמן, ראו עצמן כשוות אחות לרעותה, אך גם לא התעלמו מהמיוחד שבכל אחת. התורה כיבדה באופן מופלג את החן המיוחד שבכל אחת מהן, ומנתה אותן בשמותיהן שוב ושוב, מה שלא זכו גברים רבים מספור בני אותו דור. אף כשנישאו לבני דודיהן, בסוף פרשת מסעי, שוב נזכרו הבנות-הכלות בשמותיהן, מה שאין כן החתנים המאושרים שזכו בהן…
אך יותר מכל, מי שתרם לעיצוב דמותן וכוחן של בנות צלופחד, היה פשוט – צלופחד אביהן. זהו התואר המלווה אותן לאורך כל קורות חייהן: “בנות צלופחד”. כל מגמתן ושאיפתן של בנותיו היה להקים לו שם, להנציח את זכרו ולשמר את מורשתו הטובה, מבלי לחפות על טעותו. כי מאחר שנשא את עונשו, וודאי שב לפני כן בתשובה שלמה, שוב אין צורך להתבוסס בכך מעבר להפקת הלקחים הנדרשים. כל השאר הוא שאיפה לתיקון. את יראת השמים, שמחת החיים, ההתמסרות לאידיאלים – כל המידות הטובות שהספיקו לקבל ממנו בטרם מת בחטאו – אי אפשר לקחת ממנו, ואין להן במה להתבייש על שזכו להיות בנותיו.
בסופו של דבר, אמנם הן עצמן היו רשאיות להינשא לכל מי שיחפצו מכל השבטים, אך “עצה טובה השיאן הכתוב”, שיינשאו בקרב משפחתן ושבטן, שם קל יהיה יותר להתנהל ולבנות משפחות, עם כל המטען הרגיש של האב, בסביבה תומכת ומבינה.
ולסיכום: צמיחה מתוך משבר –
- הכרה במציאות המורכבת כפי שהיא ללא טיוח.
- ההבנה שהסביבה לא תמיד מתגמלת את מאמציך – לא באשמתך.
- לכידות פנימית בקבוצת היחס והשיוך הטבעית, תוך נתינת מקום לייחודיות האישית.
- יניקת הטוב מן השורשים והכרת הטובה, ללא משוא פנים.
להדרכה ועצה: [email protected]
