פי הארץ ופי הבאר ופי האתון, נבראו בערב שבת בין השמשות. כך אמרו חז”ל בפרקי אבות פרק חמישי. זמן זה הוא “אזור דמדומים”, שאפשר לראותו כחיסרון: המזיקין נבראו בו, שלא נבראו בריאה גמורה אלא חלקית. אבל גם כיתרון: זהו זמן “תוספת שבת בראשית”, שבורא עולם הוסיף בו מן החול על הקודש, והתקדש בקדושת השבת העתידה לבוא.
רוב הניסים, אף הגדולים והנפלאים שבהם, לא הוצרכו לבריאה מיוחדת, אלא הושמה אפשרות היותם בטבע המציאות, בעתם ובזמנם. מה שאין כן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. וכן פירש הרמב”ם: “ואולי תאמר, אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית, למה ייחד אלו העשרה? דע שלא ייחדם לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו לבד נעשו בין השמשות, ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בם בעת העשותם תחילה. ואמרו על דרך משל, שיום שני בהחלק המים, הושם בטבע שיחלק ים סוף למשה, והירדן ליהושע, וכן לאליהו, וכן לאלישע. ויום רביעי כשנברא השמש, הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני כדבר יהושע אליו. וכן שאר הנפלאות. מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות“. כבר בששת ימי בראשית בהם נבראו העולם וסדריו, נקבעו גם החריגות מן הסדר הקבוע, המכונה “טבעי”, ונבראו הניסים על פי סדרם המוסרי והחינוכי: “יש סדר לניסים”. אבל במסגרת “עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות” נוספו שלושה ניסים של “פתחון פה” מיוחד: פי הארץ – לבלוע את קורח וכל עדתו, פי הבאר: “באר המתגלגלת – זו בארה של מרים”, ופי האתון.
שני ה”פיות” הראשונים הם בעלי משמעות כלל ישראלית גדולה מאוד, האחד מבסס את מקומם של משה רבנו ואהרון הכהן, והשני את מקומה של מרים. הראשון נועד למנוע כל ערעור ומחלוקת על דבר ה’ למשה עבדו, והשני “סיפק צרכיהם של ישראל במדבר ארבעים שנה”.
אבל למה, מאיזו סיבה שבעולם, צריך היה לייחד נס כזה מוזר, של פתיחת פי אתונו של בלעם הרשע? עבור אדם אחד בלבד, שהוא גם רשע, וכמעט ללא קהל צופים במחזה? ולא זו בלבד, אלא שגם פתיחת פי האתון הייתה רגעית וחד פעמית, ולא רק שלא המשיכה האתון לדבר אחר כך, גם לא זכתה לחיות יותר, ומתה מיד לאחר מכן.
התשובה הברורה היא, כמובן, שפי האתון לא נברא עבור בלעם וחבורתו, אלא עבור עם ישראל, כדי שייכתב בתורה לנצח נצחים ולדורות עולם, הערך הטמון בבריאה הניסית המיוחדת הזו. ומהו? ערך ה”פה” – התקשורת.
ניסי הטבע הגדולים, כגון קריעת ים סוף ו”שמש בגבעון דום” שהזכיר הרמב”ם, הם ניסים אילמים ודוממים. הם מביאים תשועה אדירה ונזכרים לדורי דורות, כלקח ותוכן שיש להפנים ולהאמין בו. אך לא קיים בהם משא ומתן, אין תקשורת והידברות, האדם והאומה אינם נמצאים באינטראקציה מיוחדת עם האירוע, ולא נוצר שיח פנימי בינינו לבין המציאות המקורית של הנס. וכאשר אין תקשורת, גם הסיכוי לתהליך פנימי של שינוי לטובה – קטן יותר.
אך ניסי ה”פה” הקרובים לקדושת השבת, “יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”, יונקים מן העתיד בו האדם והמציאות יעמדו בתקשורת תמידית של שיח חי: “וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור. ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר: “כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה”… ויש אומרים: אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר: “אתם עדי נאם ה'” (תענית י”א). ככל שנדע כי כל מצבי החיים והמציאות שלנו הם דברי חיבה וקרבה שבין הבורא ובינינו, וכך נחווה את אמונתנו וחיינו – כך נתקרב לגאולה שלמה ולתיקון עולם במלכות שדי.
להדרכה ועצה: [email protected]
